ואת מלותיי רציתי לקבור בתוך אדמת השאול

בתוך אש להבה מזקקת !

ואת הגשת לי את לבך על ידיך ,

חשוף לעולם של כאב ,

חשוף ופגיע  כדי שבו אוכל לטפל,

וכיליתי את לבך עד נשרפה נשמתי ונשמתך!


וסכיני הפגיון נעצתי עד יידום,

ולבך הפצוע דומם ומדמם,

ואת ראשי הסבתי פן אשבר!


מסע של כזבים, שקרים, מסיכות,

מסע של קטל על ידי חברות,

ואני אמורה לגונן על נשמתך,

מכרתי את שלי בשביל עוד קצת אש!


וצחקתי מול פרצופך הנבגד,

צחוקי התגלגל כאשר יריתי בך!


ורק אחרי שנשמתך החוצה התגלגלה ,

מדממת פצועה ,

נבגדה !


מי שהיה אמור לגונן,

היד המלטפת  היא שהרגה את הבן!


רק אחרי שיצאת עטוית שריון ,

רק אחרי שלא נתת לי לחדור,

רק אז הבנתי את פשעי אהבתי,

רק אז הבנתי שעלי יותר לא תסמכי...



ואני חברתך,

בת אנוש למחצה,

ואני חברתך?

את נשמתי ארצה!


קיבלתי אותה תוהה מבולבלת,

קיבלתי אותה בעזרתך, הנבגדת...


ואת אמרת שחברים לא טועים,

ואת חשבת אותנו לאלוהים...


ואני לא מושלמת , אפילו רחוק מזה

ואני משלמת, ואפילו יותר מזה


ואני החברה,

אז תסבירי לי איך זה,

שאני הבוגדת!


פרדוקס שכזה...