New Stage - Go To Main Page

אלון מזרחי
/
ועל העוקץ

גבר שעומד על המזחון בחוף השרון, בהרצליה,
למה הוא מחכה, גבר כזה?
אמא אחת משחקת עם בנה, וגם אבא אחד עם ילד
אבל לא ביחד,
הם לא משפחה.
אולי הוא מחכה לאהובה? לאחות של הלב? לגופנית טהורה?
לא, בהתחשב במצבו הכללי, דבר מכל אלה לא ייתכן, זה מגוחך,
הוא עומד לבדו והוא איננו מחכה לדבר מכל הדברים שמחכים להם
בדרך כלל
וזהו שליש ינואר, הרוח נושבת קרירה, והוא מחכה,
מחכה וחושב "גם כן אהוב הקצינה הצרפתיה אתה"
או שהוא לא ממש חושב את זה ומדובר, ככל שניתן לומר,
בטעות סופרים.

מראיין אחד, נאמר מנהל קריאייטיב, שיושב
מול זה שמקודם חיכה על המזחון
ושואל אותו שאלות על עצמו,
מה הוא חושב, כשהוא נתקל בזה שעל הדף
הוא מלא ברק
ובמציאות
הוא שפוף משהו, לא בפוקוס, מה הוא חושב?
אולי הוא חושב מה שחשבה היא עם עיניי ה-מן הפח-אל-הפחת
מהיום שלפני, עם השיער ש"באמת? לא ריח של סיגריות?"
שכמעט עילף אותו, אלקטרו-מגנטית, ניחוח של שמפו ושל בת 34
שצריכה ויודעת את זה,
ורק רמז לעשן.  
אולי הוא חושב את אותו דבר, מנהל הקריאייטיב,
שכל כך השתדל להפיק גוון קול קשוב  כשהתקשר אליו
ההוא שמקודם חיכה על המזח והציע דברים
שאין להציעם, בוודאי שלא לממשם, במציאות העסקית
הקדחתנית של היום.

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי בשביל חברת כח אדם
שעבדה עם בזק, טיפסתי על אנטנות ואכלתי חומוס בגובה מאה
וחמישים מטר -
ולא שזה קשור, פועלים בני פועלים אינם אמונים על תיעוד יופי
בדרך שאיננה מכירה בכללים בכלל, לא כל שכן חברתיים, כלכליים קל
וחומר:
הרווחתי שישה עשר שקלים לשעה.
בכל השנים שאחר כך, סטודנט לסירוגין, התקדמתי יפה, עם הצמדתו
של שכר המינימום
למדד, או השד יודע מה שהם מצמידים אליו שכר כזה,
טיפסתי מחמישה עשר שקלים לשעה עד תיקרה עוצרת נשימה של שבעה
עשר וכמה אגורות,
לקראת סוף שנות התשעים סכומים עגולים התחילו לצאת מהאופנה ולי,
עם כל שאר השומרים והמנקים  הנוכחים-נפקדים, התחיל להיות קצת
יותר מסובך
לדעת
כמה גונבים ממני.

עד לא מזמן עבדתי בחברה ששילמה לי עשרים ש"ח לשעה, טבין
ותקילין,
פלוס נסיעות, לא כולל גיחות קצרות לקיוסק בקומה שמתחת לקנות
קולה
שהופכת בלתי מושגת עם השנים, מטפורית, תאמינו או לא, אני,
שיודע חלקים מוויטמן בעל פה,
שהייתי אלוף בי"ס בהורדות ידיים, שכתבתי שירים שגרמו לילדות
ג'ינג'יות וחכמות
לבכות, אני הופך להיות מישהו שבקבוק קולה הוא סמל סטטוס
בשבילו,
תזכורת מתמדת, נחשו למה.

ואני רואה אותם עם המכוניות שעולות הרבה יותר מהריבית שגובים
ממני נושכיי
הצייקנים עד אובדן צלם אנוש? (וזה הרבה לגבות, והרבה לאבד,
בדידי הווא עובדא):
הכל אני רואה, את מרכזי הקניות, את שיער נשים שאחזקתו עולה כמו
מה שהייתי מרוויח בשבוע, לו הייתה לי עבודה, לא כולל אירועים
מיוחדים, וכאלה יש מלא - ערבי גאלה ופתיחות ותערוכות ומסיבות
לכל דבר ועניין, החיים כנשפיה, "ואתה חושב שלהם אין בעיות?"
לא אני לא, אבל אצלם הדופק לא עולה, תאושר העיסקה או לא, תוציא
המכונה או ייבלע הכרטיס, תראה אותי הפקידה ההיא או שאצליח
לחמוק - אני, שהיו לי חלומות שאוכל פעם לפנק מישהי במשהו מטורף
לגמרי כמו צימר לסוף שבוע, מסתפק  בלהזין את הפנטזיות שלי
בעזרת אינטרנט מהיר שיעבוד
עד שינתקו גם אותו, כמו את כל השאר, אלתורים ופאצ'ים וכיבוי
שריפות: משהו נבנה כאן?
אני בספק, מנהל הקריאייטיב גם, ההוא על המזח קרוע ממנו,
ואני מתכוון לזה כמו שזה נשמע, חותך ומצולק וקרוע.  

סוג של אוטיסט, אין מה לדבר, 92 בסקירת הספרות האמריקאית, 92
בקלאסיקות בפנטזיה, 90 בספרות נשים, 95 בחיבור וסגנון, 96 במבע
קולנועי, אני קוצר לי ציונים, כאילו שזה משנה משהו, בחרמש גדול
עד כדי כך שלפעמים אני לא מצליח לדחוף אותו אל בין דלתות
האוניברסיטה, מכה בקירות העקרים והחרשים ויש את הדם שלי
במסדרונות ואף אחד לא יודע, השלווה האקדמית איננה מופרת בקלות,
והשמש זורחת על עוד יום יפהפה מול מפרץ חיפה ואין לי שום דבר
שאיננו בתוכי ושום דבר שאיננו קרוע והחיים עוברים לידי בקצב
מהיר מספיק בשביל שלא אוכל לתפוס איך הם עובדים אבל איטי מספיק
להמחיש לי ולקעקע בי כל חסך וכל חוסר וכל רעב וכל שבר ואני,
אני לבד מול כל העולם, שוב.  






היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 15/1/05 10:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון מזרחי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה