ישבתי על ספסל עץ נמוך ובהיתי בקצות אצבעותי. קרן שמש רוטחת
התמקמה לה על הרקה השמלית שלי. השמש כאו תמיד רוטחת, היא תמיד
כאן. הנעל הימנית קצת לחצה לי. הייתי בשמחה מוריד אותה, מחלץ
את אצבעותי, מעסה את כף הרגל בכף היד ואפילו מריד את גרב הצמר
האפורה. אך הדבר כזה כמובן לא אפשרי, מסביב ההמון הרוחש,
הלוחש, המתבונן. הם התבננו בי ואני התבוננתי בנעלי 62 דולר,
שתי משכורות, שלי. היה זה זמן המתנה.

הצעקה של בנסי העירה אותי. "כולם לזו-וז!". דלתות  הזזה של
האולפן נפתחו, ופערו במריה השחורה חור צהוב. תחילה נכנסה דרכו
השמש ולאחר מכן שני סבלים עם תיבה ענקית. הם העמידו אותה באמצע
הרחבה, מתנשפים ומתנשמים. שקופה, מרובעת, היא עמדה כאורחת לא
קרויה, מכריזה על העידן החדש.  הקרניים כבר הספיקו לשתף אותה
במשחקם, חדרו לתוכה, נשברו והמשיכו הלאה.

ההמתנה נגמרה. ההמון הגביר את לחישותיו. יכלתי לדמות אותם,
מודדים את התיבה בעיניהם, משווים את מידותיה למידותי. בתי השחי
שלי היו דביקים. אילו רק יכלתי להוריד את הג'קט. המשכתי לבהות
בנעלי. עוד מאת משהו ישבר, עוד מאת מישהו יפוצץ את הכל...
"לא הייתי רוצה להיות הבחור המסכן שיתקע בתוך זה" אמר אחד
הסבלים ולגם מן המימיה שהחזיק בכיסו. קא- בום!
ההמון התנפץ לרסיסים קטנים, קבוצות - קבוצות. המלמול הפך
לשיחה, הלחש לצחוק. "זה פשוט לא יאומן הדבר הזה, מה עוד הם
ימציאו" התלהטה  ברידג', נערת המקלה המדקנת. "שלא נדבר על זה
שהוא תופס את כל הבימה". הפרגיות הצעירות היהנו בראשם והסכימו
לכל מילותיה. הייתי יכול לראות אותם, מנסות לחקות את העמידה
שלה, אבל לא הרמתי את עיני.
"אני אומר לכם, לוביץ' לא יסכים לזה" זעף אחראי פס קול מצידו
השני של האולם. הבנתי את תיסכולו. תוך ימים ספורים כבר יסולק
מן הסט, ויצטרך למצוא עבודה כלבלר או מלצר. אולי יוכל לעבוד
בבתי קולנוע הישנים, שלא יצליחו להרשות לעצמם את המערכות
החדשות. נערים צעירים יחליפו אותו, עם אביזרים ומכשירים, עם
מיקרו-פונים, וגרומו-פונים. גם ג'ודי  דואל (כן זאת מ"הקרוסלה
הגדולה") צימצימה את עיניה בבוז, כשהתבוננה בתיבה. לפני יומיים
היא נכשלה במבחן הקול. אמרו שהוא גבוה מדי לאישה בגילה, וזה
כלל לא מנומס. בסרט שלנו היא תשחק את העוזרת האילמת. קרוב
לודאי שזה יהיה תפקידה האחרון.

"מה אתה כזה חמוץ" נשמע קול מאחורי. רק הנעליים, אמרתי לעצמי,
רק על הנעליים.
"זה דווקא נראה לי כמו המקום המתאים בשבילך" הקול התקרב
"תתצטרך לרזות כמה קילו כדי לצאת כמובן, להכנס כבר נעזור לך".
עכשיו הוא כבר עמד מולי, נעליו מול נעלי, 62 מול 300, באק
גודמן מול דרק גלבס ( "באק, אתה עובד עם דרק גלבס, אני לא
מאמינה, הוא אלוהי, אתה חייב להביא לי את החתימה, ראיתי את כל
הסרטים" "כן אמא"). מכנסיי הצמר שלי, מול חליפת ספארי קלה,
לחיי הורודות ("עוד חתיכה קטנה של עוף באקי") אל מול שפמו
המטופח. "אל תדאג, באק-פאק אתה תהנה שם. אנחנו בטוח נהנה
כשיתקעו את הגוף המסריח שלך בטוח ארון הזכוכית! אולי תוכל פעם
בחייך לצלם ישר, ולא תחרבן את הכל כמו שאתה עושה תמיד".
הנעל הימינית הפסיקה ללחוץ.
"שמעת מה אמרתי באק-פאק?"
"כן אדוני"
"אתה בטוח?"
"כן אדוני"
"אז אולי אתה רוצה להכנס לשם כבר עכשיו?"
"לא אדוני".
המשחק יכול לקחת הרבה זמן, ההמון יהפך לצופים, יהיו להם קריאות
עידוד ומורל, אני אפסיד, הוא ינצח.
"אף אחד  לא נכנס לשום מקום!"  בנסי צעד לכיוונינו. "אף אחד לא
נוגע בזה עד שבאים הטכנאים ומתקינים בפנים את המצלמה. אתם
יודעים כמה זה עולה? זכוכית הכי משובחת בשוק. לא שומעים מבעדה
ציוץ, אז עד שמיסטר בי לא מאשר אני לא רוצה לראות אותכם
מתעסקים בזה".
"אין היום צילומים?" דרק נשח את  שפתו התחתונה, ושפמו נגע
שיניו.
"אל תדאג אדון גלבס, יהיו צילומים, רק בלי קול." בנסי כבר פנה
לצד השני של אולפן. ניצחון טכני לי.
"טרחן זקן" סינן גלבס. "אבל אל תדאג באק-פאק, נחכה למחר"
"תעזוב אותו!"
הצופים הופכים המון וזה נעלם בערפל ורוד מתוק. קולה עולה על
המסך, שחור לבן, מהירות כפולה, היא מחייכת, כתוביות רצות, אני
מאושר.
"תעזוב אותו בשקט כבר, הוא לא עשה לך כלום". הוא זה אני.
"מה איכפת לך מרי ("קובע קש", "שני אבירים", "אהבה בכפר")? מה
הוא מזיז לך?"  דרק מסתובב על עקביו, ביד אחד מחליק את
מקטרונו, בשני מסדר את הבלורית.
"למה אתה רשע כזה?" אחד אפס לי. "למה אתה לא יכול להיות נחמד
לפעמים?" שתיים אפס.
"יקירתי אני תמיד נחמד אלייך, נכון?" שתיים אחד.
"נכון, אבל..." שתיים שתיים.
"בלי אבל, בואי, אני אעזור לך עם השמלה". הפסקתי לספור. הם
התרחקו יחד לתוך השקיע המצוירת על בד התפאורה, הנעל השמאלית
התחילה ללחוץ, קיבלתי הארכה עד מחר.

בבוקר למחרת מדדתי את כל חליפותי. קיוותי שאחת מהן תקטין את
גופי, תמזר אותו, תדחוק לכדור בלתי נראה, אבל מהמראה הביט בי
אותו גבר, עם אותה הכרס, אותם שיפולים והלחיים העבות.
"אולי תמרח את עצמך בשמן באק!" הציעה לי דוד טד בארוחת הבוקר,
"שמעתי שככה עושים לחזירים בימי המחירות. מורחים אותם בשמן,
כדי שיכנסו כמה שיותר לקרון אחד."
"אבל אני לא יהיה ערום, והשמן על הבגדים לא יעזור" הסברתי
בסובלנות.
"איזה שטויות אתם מדברים" נאנחה אימא. "אני בכלל לא מבינה
באקי, למה שתצטרך לשבת בתוך הקופסא השקופה הזאת, זה נשמע לי
נורא."
"כבר סיפרתי לך אמא, הם הולכים לצלם ואז להוסיף קול. המצלמה
שלי יכולה לקלוט את הקול. הזכוכית תמנע מן הרעש באולפן להכנס
לסרט של המצלמה. רק המיק-רו-פונים, שזה מקלות שמרגישות קול
יעבירו לי את הצלילים."
"ואז מה...?"
"ואז בחדר עריכה יחברו את הקול לתמונה."
"ואז?"
"ואז בסינמה תראי את השחקנים מדברים".
"זה שטויות באקי" אמא נגבה את ידיה בקצה הסינר. "שנינו ידעים
שמסך סינמה לא יכול לדבר. זה פשוט לא הגיוני. ולמה? הרי יש את
הכתוביות היפות שמסבירות ת הכל. לא, לא באקי, תגיד להם שזה לא
הגיוני."
"בסדר אני אגיד להם אמא".
"עכשיו תיהיה ילד טוב ותספר לאמא מי משתתף בסרט"
"דרק..."
"...גלבס" על פניה זרח חיוך, הייתי יכול להשבע שלחייה האדימו
קצת. "איזה כיף! מה הוא משחק? אביר? נסיך? לא לא אל תספר לי,
אני אראה בעצמי. ומי עוד?"
"מרי פיקפורד" הלשון שלי נשברה על קצות השיניים כשאמרתי את
שמה. ממש התחשק לי לומר אותו שוב.
"ומה היא לובשת?"
"שמלה ורודה אמא", בד גולש, שנעצר על המותנים, רק לשנייה
וממשיך הלאה. קובץ פרחים סגולים לצד כתפה השמאלי, בדיוק בצבע
של מלמלה על הכובע. השיער המתולתל, גזור לפי האופנה האחרונה,
מאחורי האזון הלבנה והקטנה. היא יכולה להרים רק גבה אחת אתם
יודעים, היא עושה את זה כשאף אחד לא מסתקל, רק אני מתחבא
מאחורי העדשה, רק...
"באקי!!! אתה לא מקשיב לי".
"סליחה אמא".
"הו-הו." דוד טד קם מכסאו, "אני מכיר את המבט הזה. באק, אתה
מחבב את המרי  הזו, נכון ילד?"
"עזוב אותו טד. ברור שהוא מחבב אתה, היא הכוכבת הגדולה. אבל
באקי שלי מספיק חכם כדי לדעת שלא מתעסקים עם אנשים כאלו. יש
להם דם אחר. חוץ מזה לבאקי כבר יש חברה. בת דודה שלו מדרגה
שנייה, הלן הגיעה לעיר. הם יתאימו בול זה לזה, נכון באקי?"
"כן אמא"
"שאני יקרא לה היום לארוחת ערב?"
"לא אמא."
"אז אולי מחר?"
"אולי אמא."

כשהגעתי לאולפן, מיסטר בי כבר היה שם.  ללא שום השעייות הוא
הורא לי להכנס לתיבה. לפני זה הוא הסביר לי את הקודים החדשים,
כדי שאני אדע למה הוא מתכוון, בלי לשמוע אותו. יד ימין ימינה,
מצלמה ימינה, יד ימין שמאלה, מצלמה שמאלה. יד שמאל למעלה,
טילת, יד שמאל למטה, פאן. שתי ידיים למעלה, מתחילים, שתיים
למטה מפסיקים. לא מסובך נכון? נכון מיסטר בי.
תוך שניות ספורות כבר הייתי בפנים.
ברכי נגעו בסנטרי, ידי חיבקו את גוף המצלמה. החולצה לגופי כבר
היתה רטובה כולה. האוויר היה אמור להכנס מתוך כמה חורי אורור,
אך לי נדמה שהוא נבהל ולא היה מוכן להדחק למקום כה קטן.
שתי ידיים למעלה, מתחילים.
מרי מופיעה, היא מסתכלת לצדדים, עיניה מחפשות, בידיה סלסלה,
בתוכה שני תפוחים אפורים כההים.
יד ימינה, מצלמה ימינה.
דרק נכנס אחריה. היא לא רואה אותו, אך חשה בגופו. עיניו אפורות
בהירות סוקרות אותה. אל תסתובבי מרי, אל תסתובבי.
יד שמאל למטה, פאן.
השמש המצויירת יורדת, היא צבועה באפור כהה כמו התפוחים, וכמו
השפתיים של מרי. דרק נופל על ברכיו. מה זה ביד שלו?
יד שמאל למעלה, טילט.
מרי גם היא יורדת לברקיה. ביניהם מרחק של 30 סנטימטר. פחות מזה
אסור. הוא מחזיק בידה הלבנה, באצבעותיה הדקות.
יד ימין שמאלה.
אפשר לראות שהיא מפחדת. מי זה הגבר הזה. האם אני אוהת אותו.
האם עלי לקבל את הטבעת?
יד ימין שמאלה.
היא כבר לא מרי, היא נערה מפוחדת באמצע השדה. היא חיכתה לרגע
הזה כל חייה. לבה רועד, איננה יודעת דבר עוד. היא זקוקה לגבר
שידריך אותה.
יד ימין שמאלה!
הגבר מתמוגג בתוך מבטה ואז מפנה את המבט אלי. הוא חוזר ליהיות
דרק. שפתיו זזות, הוא צועק משהו. מרי מתרוממת על רגליה. שפתיה
חוזרות ליהיות אדומות, כמו התפוחים בסל.

מיסטר בי פתח את דלת התיבה ומשך אותי החוצה.
"תגיד לי אתה מפגר או משהו?"
"לא מיסטר בי"
"אז מה הבעיה שלך? יד ימין שמאלה, מצלמה שמאלה. השודד כבר נכנס
לפריים ואתה תקוע עליהם. אתה יודע כמה זה עולה לי? הצלוליד?
הזמן? התחת הדפוק שלך?"
"כן מיסטר בי"
"אז למה אתה לא מקשיב לי?"
"אני לא שומע אותך מיסטר בי"
"אל תחכם  פרחך!" הפנים שלו היו אדומות לגמרי. הוא היה בגובה
שלי אבל מגפיו היו בעלי עקבים מפלטינה, כולם ידעו את זה. הוא
היה מנסה תמיד להראות יותר. יותר גבוה, חכם, חזק. אומרים שהוא
אף היה מורח את הקרקפת שלו בוקס כדי להראות יותר קירח.
"אני עוד לא למדתי איך לזוז שם מיסטר בי."
"זה לא מעניין אותי ילד. מצידי שתשב שם כל הלילה. עוד טעות אחת
ואתה עף מפה!"

יום צילומים נגמר. ישבתי לירכיתיי התיבה, מעסה את כף ידי
הרדומת. לא עשיתי עוד טעויות.
מרי נגשה אלי. היא עשתה זאת סתם ללא שום הכנה או הודעה מראש.
אחרי יום שלם פניה עדיין היו רעננות, אולי בשל המאפרות
החרוצות, ידעתי שמצחי בוהק מזיעה.
"אל תשים אליהם לב" היא אמרה. הבטתי עליה מלמעלה למטה. הייתי
לבטח צריך לקום. אך הרגליים לא הקשיבו לי. אחרי ישבה מקופלת כל
היום תהיתי אם איי פעם אוכל לעמוד שוב.
"מיסטר בי בלחץ בגלל הסרט, לכן הוא מוציא את זה על כולם. אתה
זוכר איך לפני חודש הוא פיטר את מריל  פעמיים באותו שבוע וחוץ
מזה כל הקטע של הקול מלחיץ אותו."
"כן אני רואה" כל מה שראיתי היה את כתפיה, עצמות הבריח.
"אגיד לך את האמת, גם אני הייתי לחוצה בהתחלה. לא הייתי בטוחה
שאני אעבור את המבחן. חשבתי שאולי הקול שלי יהיה צרוד בגלל כל
הסיגריות."
"אבל זה לא משנה... מרי". אמרתי את שמה. "גם בלי קול את
הכוכבת."
"אתה מתוק באק". היא אמרה את שמי. "אבל כוכבים או לא כוכבים,
זה לא מעניין אף אחד. אם אתה מדבר, אתה נחשב. אם לא..." היא
נאנחה, ואז עלה חיוך שובבי על שפתיה. "רק שתדע שגם דרק דואג.
כל יום בבוקר הוא שותה ביצה עם שמרים, כדי לעבות את הקול. הוא
חושש שהוא נשמע נשי מדי"
"באמת יש לו קול קצת גבוהה" חייכתי, למה היא יודעת מה דרק עושה
בבוקר.
"בגלל זה גם הוא לחוץ." היא הסבירה. "גם בגלל שהציעו לו  תפקיד
בסרט נוסף שיצולם בכפר והוא רוצה לנסוע. הוא מחכה שהפקה הזו
תגמר כבר. בגלל זה הוא לא נחמד, ולפעמים מציק לך. אבל הוא אדם
טוב."
לא אמרתי דבר.
"הוא הציע לי לבוא איתו, אתה יודע?" היא השפילה את מבטה. "אמר
שנראה נהדר, הוא יצלם ואני אנוח. האמת היא שכבר מילאתי את
החוזה שלי לשנה, מה אתה אומר?"
למה היא שואלת אותי? בטוח יש דבר נכון שצריך לומר. הדבר הצודק.
יש קודים, יש דם אחר.
"אל תעשי את זה מרי!"
"למה?" היא התפלאה. נראה לי שעד עכשיו היא דברה לעצמה, היא
אפילו להעלתה על דעתה  שגוש הבשר המזיע הזה יוכל לענות.
"כי הוא, הוא לא אוהב  אותך."
"לא אוהב אותי?" היא חזרה על דברי.
"לא. רק אתמול ראיתי אותו ממשש את אחת מנערות המקלה. למה לך
לנסוע איתו. יש עוד כל כך הרבה סרטים פה שאת יכולה לעשות, למה
להתקע עם החלאה הזו? הוא לא שווה את זה."
פניה הלבינו. שפתיה נפערו קצת, כך גם עיניה. האם פגעתי בה? הרי
היא יודעת שדרק נוגע בכל מה שזז. אז למה היא כל כך מופתעת? על
מה היא מסתכלת?

"אז אתה מספר עלי סיפורים באק-פאק". הקול הגיח מאחורי. הוא
בכלל לא נשמע נשי. "ממש לא יפה מצדך" .
דרק נעמד לייד מרי, לו רק יכלתי לקום. הוא הביט בי מלמעלה,
שפמו נמתח מעל לשפתיו.
"בכלל באק, למה אתה לא עושה את מה שמיסטר בי אמר. יש לך את כל
הלילה ללמוד"
"ללמוד מה?" משכתי זמן, ידעתי שמשכתי זמן.
"איך לשבת בתוך התיבה ולהזיז את המצלמה הדפוקה שלך"
"אל תהיה רשע דרק" מרי הניחה את ידה על כתפו אך זה ניער אותה.
"תשתקי עכשיו! עכשיו אני מדבר." היינו לבד באלפן, אני ושני
הכוכבים הגדולים של העשור. דרק דחף אותי פנימה. "הוא צריך
לעשות את מה שהבמאי אמר לו." הוא פנה אליה וליטף את לחייה.
"עכשיו תהיי ילדה טובה ותעזרי לי."
"אבל דרק..."
"בלי אבל מותק. אני אסגור את הדלת ואת תחזיקי עד שאני יביא
מקל". הוא פנה אלי. "ואתה שב בשקט".
הדלת נטרקה. מרי באיטיות הרימה את כף ידה ותמכה בה כדי שלא
תפתח, עיניה היו מושפלות. יכלתי לפרוץ את הדלת ברגלי. זה לא
היה מצריך שום מאמץ מיוחד. אבל כף ידה הלבנה, עם אצבעתיה הדקות
דמתה לי כעת למיליון טון של מתכת שנשענים על גופי.  דרק חזר
ובידו מקל., הוא מיקם אותו בתוך הסוגר ומרי הרפתה.
הדמויות שלהם נותרו בשקט גמור. כמו על המסך של אתמול שפתיהם
זזו אך לא נשמעה מילה. עוד רגע יופעו הכתוביות-
מרי: למה אתה עושה את זה
דרק: כדי ללמד אותו לקח
מרי: זה לא יפה
דרק: אל תדאגי מותק זו רק בדיחה, אני אשחרר אותו עוד דקה.
מרי: אתה מבטיח?
דרק: כמובן יפה שלי.

הדמויות מתרחקות. הסרט נגמר.

 

השעה לבטח כבר חצות, כל האולפן חשוך. אינני יכול להרגיש את
רגלי הימינית כלל. הנשימות שלי איטיות. אני לוגם את האוויר. לא
נותן לו ללכת, מפחד שהוא לא יחזור. הפה שלי יבש. הייתי רוצה
לשתות.  הייתי רוצה ליהיות עכשיו בביתי, אמא בטח בישלה נזיד.
היא תספר לי איך היא הזמינה את הלן וזו מתרגשת לבוא. אולי אחר
כך נשים תקליט ודוד טד שוב יספר איך הכושי ג'ו הזקן רימה וניקה
אותו מהכל באטלנטיק סיטי, ואיך בתוך לילה אחד הוא הימר על הבית
ועל אישתו ואיך אף אחד לא רצה לקבל את אישתו ואפילו החזירו לו
את הכסף מתוך רחמים ואמא תצחק ואז תצטלב ותגיד שככה לא מדברים
על מתים, שתנוח על משכבה בשלום, ותלך לשתוף כלים.

החזה שלי עולה ויורד, זה כואב. עיני עצומות או אולי פתוחות אני
לא יודע. לא אכלתי דבר מהבוקר ובכל זאת בשיפולי בטני ישנה
הרגשה מוזרה.  אולי כבר בוקר? השעון בכיסי מתקתק, או אולי זה
הלב שלי. יום אחד ימציאו אור מיוחד שיאפשר לי לבדוק את השעה,
אבל עכשיו הכל חשוך.

אם הייתי נולד עיוור וחרש ונכה ואילם כך הייתי חי, באותו מקום,
בלי אור או קול. ואולי אני נהייתי כזה עכשיו? כולם כבר חזרו,
השמש נדלקה, ורק אני לא מרגיש כלום? לא, אני מרגיש את הבטן,
מדגדגת לי מלמטה.


ישנתי קצת, אני חושב. רק כמה דקות. ראיתי לעיני נערה בכפר,
מחכה לאהובה וזה מגיח מאחוריה ונופל על ברכיו ומציעה לה טבעת.
אך היא לא מסתובבת כי היא עיוורת ולא רואה דבר, והוא לא יכול
לקרוא לה כי הוא אילם, והוא לא יכול לגעת בה כי בניהם חייב
להיות מרחק של 30 סנטימטר בדיוק.


עוד קצת זמן. אני מזיז מדי פעם את קצות האצבעות כדי לראות שהם
עדיין שם. כדי לראות, איזו מחשבה מגוחכת. הלשון שלי כואבת לי
ואמא כבר בטח בוכה שעות.

התיבה כבר לא קיימת. אני יכול להשבע שדפנותיה נעלמו. אני יכול
לקום, אני פשוט לא רוצה. פניה של מרי מופיעות מול עיני, או
אולי אילו פניה של אימי. הראש שלי מתקתק כמו שעון והלב כבר
עצר. הדגדוג בבטן הפסיק, משהו חם זורם על רגלי הימינית, מרטיב
את מכנסי. ריח  של עשן עולה באפי, וסדק קטן של אור מופיע ונעלם
שוב.
הכל שחור עכשיו.

התעוררתי בחדר הלבן. אמי ישבה על מיטתי. דוד טד ישב בכורסא
ממול.
"באקי!" היא קראה ומילאה את פני מנשיקות, הזזתי את הרגליים, הם
היו שם, גם  הידיים.
"אל תדאג מתוק שלי, הכל בסדר עכשיו"
"מה קרה?" היה חשוך.
"הו, בטעות נעלת את עצמך בתיבה המטופשת ולא יכלת לצאת"
"נעלתי את עצמי?" המקל, היד של מרי.
"כן, זה בטח היה נורא, כמעת להחנק למוות מכל העשן"
"איזה עשן אמא?"
"העשן מתוך המצלמה. בנסי לוק סיפר לנו שהם פתחו את האולפן
בדיוק ברגע הנכון, כשהתחלת להחנק"
"למה היה עשן מן המצלמה?" שעון מתקתק, פניה של מרי.
אמא הביטה בי ואז בדוד טד. זה קם מהקורסא והתקרב.
"אתה מבין בן, הם אמרו שנוזלים, כשהם נשפכים על המצלמה גורמים
להתפוצצות קטנה"
"איזה נוזלים דוד?" פה היבש.
"כל מיני" בטן מדגדגת, רגל ימין רטובה.

כבשתי את פני בכרית. אמי לטפה את עורפי ודוד טד המשיך לדבר.
"אל תדאג באק, מיסטר בי לא כועס. הוא ממש נבהל כשראה אותך ככה.
הוא מסר לך הבראה מהירה וגם נתן שי עידעוד קטן," טד החליק על
כיס המקטורן, "מעטפה עם כמה שטרות טובים. ביקש ממני לשכנע אותך
לא לתבוע את האולפן, אמרתי שאני אנסה."
"מה עם הצילומים" התרוממתי במיטה, "אני חייב לחזור"
"מה פתאום באקי" אמא השכיבה אותי בחזרה, "אתה בחופשה, הם כבר
ימצאו משהו אחר".
אחות צעירה נכנסה לחדר, לחייה היו אדומות ועיניה נוצצו.
"יש לך מבקרים אדון גודמן"
"שום מבקרים" אמא חתכה אותה, "את לא רואה שהילד נח?"
"אני מצטערת שהפרעתי" נשמע קול מאחורי האחות, וזו נעלמה לה מן
החדר, בטח רצה אל האולם המתנה לספר לכולם שבמשמרת שלה ולא של
אף אחת אחרת הגיע מרי פיקפורד המפורסמת לבקר בבית החולים.
אמא שכחה לנשום. דוד טד קם, התישב וקם שוב.
"רק רציתי לבדוק מה שלום באק". מרי הורידה את כפפותיה הלבנות,
אחת אחת. "אני יכולה לבוא מאוחר יותר."
"לא, לא, תכנסי" אמא לחשה, ידיה מותחות את הסדין.  מרי נגשה
למיטתי.
"אנחנו נלך" הכריז דוד טד, ואמא, בקושי רב, נעתקה ממושבה.

הדלת נסגרה.

"אתה בסדר באק?"
שתקתי.

"אני מצטערת." היא הרימה את ראשה, בגובה הנכון כך שאוכל לראות
את הדמע המתגלגלת. "לא חשבתי שזה יקרה, חשבתי שהוא צוחק".
אף מילה.
"מיסטר בי היה בשוק כשראה אותך שוכב שם, כמעט פיטר את כולם.
הוא היה מוכן לחנוק את דרק בידיים שלו."

"בכל מקרה רק באתי להגיד לך שאני מצטערת" יד ימין מעבירה את
השיער מאחורי האוזן. תנועה מדויקת, מאומנת. "אני מקווה שתרגיש
יותר טוב". היא קמה מהמיטה ופנתה אל הדלת.
"תהני בכפר" לחשתי.
"מה?" היא הסתובבה.
"תהני בכפר עם דרק"
"אני לא נוסעת" היא חייכה. "המצלמה נשרפה ובה כל  הפילם של
הסרט, אנחנו מתחילים מהתחלה. זה יקח עוד שבועיים לפחות. והפעם
בלי קול. עם כתוביות, ישן וטוב. נכון?"
"ישן וטוב" חזרתי אחריה. ישן וטוב.

שלושה חודשים אחר כך אני והלן התישבנו בקולנוע הקטן ברחוב
מיין. לא הייתי צריך לשכנע אותה יותר מדי. סרט חדש של פיקפורד
וגלבס, אומנם אילם אבל שווה את הביקור. התמקמנו בשורה השלישית
ליד הקיר, קניתי לה פופקורן והנחתי את ידי על כתפיה. אם הכל
ילך טוב אולי אוכל ללטף את שדה הימיני.

המוסיקה פילחה את האולם. השמות הופיעו על המסך ואז הכותרת:
"הבית בכפר".
האולם לא היה מלא. בבית קולנוע ליד הראו את "זמר הג'אז" בפעם
השלישית היום, כבר חצי שנה הוא רץ והכרטיסים אוזלים פעם אחרי
פעם.  

הנה מרי, כבר לא ראיתי אותה הרבה זמן, גם לא בחלומות. הנה דרק,
הוא מתקרב אליה, היא אליו.
כתוביות-
מרי- אהובי התגעגעתי אליך.
דרק- גם אני.

גבר מאחורינו התרומם מכסאו. "זה משעמם," הוא הכריז,  "עבר הזמן
של האלמים, זה מיושן". הוא יצא מן האולם, הכרטיס עלה רק 30
סנט.
מרי רקדה בשדה, הפסנתרן באולם קצת זייף. הלן נשמה לתוך אוזני,
נדף ממנה ריח של שמן, כמו זה בחנות צילום של אביה שם אני
עובד.
"למה פתאום המסך חום באקי?"
"זה ספיה" אני מסביר בסובלנות. "צבע חום שבו צובעים את הפילם.
זה נותן הרגשה של היסטוריה, עבר"
"אהה..." היא מהנהנת.
פניו של דרק בתקריב. אני יכול להשבע שהצפיה בסרט הזה בהירה מן
הרגיל, צהובה אפילו. אני מחייך לעצמי, עוד זוג עוזב את
הקולנוע.
"משעמם לי" אני לוחש להלן ידי על שדה הימיני. "באוי נלך"
"כן באקי"
.
אנחנו עוזבים.

"רוצה ללכת אלי?"
"כן באקי"
"נקח לנו בקבוק יין בדרך?"
"כן באקי"
"את בטוחה?"
"כן באקי"