ראיתי אותך ברחוב לפני כמה ימים. אני ישבתי בבית vקפה ההוא
בפינה, ואתה נכנסת והתיישבת לך בשולחן עם זווית האור הכי טובה,
ממש ליד הכניסה, ישבת איתה.
חשבתי שאם אבהה בך מספיק זמן תרגיש אותי, תסתובב ונתקע בתוך
הרגע המביך הזה שיחייב אותך להגיד לי שלום. לא הסתובבת, למרות
שהמבט שלי היה תקוע בך כמו סכין חדה בתוך אדם שמדמם למוות.
איך פעם רציתי שתדמם למוות. אז לא הרגשת, אני לא יודעת למה
התפלאתי הרי אף פעם לא הרגשת. אבל היום בשולחן בפינת בית vקפה
היית מאושר, אפילו מאושר מדי אם תשאל אותי. איתי אף פעם לא
היית מאושר, ועכשיו - עכשיו אתה גם מאושר וגם מדי.
ביום שעזבת לא אמרת לי כלום, אפילו לא הסתכלת עליי פעם אחת
לפני שיצאת מהחדר. ניסית שזה יראה כאילו אתה בורח בניסיון להגן
על החיים שלך, זרקת מילה על אובססיביות ויצאת. אבל אני ידעתי
שזה לא באמת מה שהרגשת, פשוט חשבת שככה אולי אני אבין יותר טוב
שזה נגמר.
לא בכיתי כשהלכת, לא ריחמתי על עצמי, ידעתי שתחזור, אז כל מה
שהיה לי לעשות זה לחכות, הסתכלתי על החדר בלעדייך הוא היה ריק.
ריק ועצוב כמעט כמוך. הסתכלתי על אחד העציצים המכוערים שאמא
שלך הביאה לך במתנה ליום ההולדת האחרונה.
ישבתי על הספה ממש מול הדלת, חיכיתי שתבוא. הטלפון צילצל,
חשבתי שזה אתה אז עניתי. זה לא היית אתה. המשכתי לחכות וכבר
ראיתי את הרגע שתיכנס בדלת, תגיד לי שאתה כ"כ מצטער, שאתה אוהב
אותי ושאתה לא מבין למה עשית את זה. משבר גיל 26 ומשהו - ככה
תקרא לזה , ותצחק.
בלילה נלך לישון כשאתה מחבק חזק, כאילו פוחד שאלך. תגיד לי
בלחש: "נושי, את עושה אותי כ"כ מאושר." ותנשק אותי נשיקה רכה
בצוואר. ואני אשכח את כל דאגות העולם. אני אשכח שרצית ללכת,
אני אשכח שאמרת שאתה מרגיש כלוא, ריק מנותק, שאני חונקת אותך,
ואתה מרגיש שאנחנו צריכים קצת מרחק.
ויהיה לנו טוב - כל הטוב שיכול להיות, כמה טוב היה צריך
להיות.
לא באת, אבל המשכתי לחכות. עוד ישבתי מול הדלת על הספה, נשארתי
בבית כמה ימים רק ליתר ביטחון שאם תגיע ואני לא אהיה בבית
תחשוב שלא רציתי לענות לך , ותעלם.
אז נשארתי, המשכתי לחכות לך לא יודעת כמה זמן בלי שתגיע.
עבר מאז קצת זמן, ועכשיו אתה פה, יושב בשולחן עם זווית האור
הכי טובה,לא מסתובב, לא אומר שלום, וחיכיתי לך מספיק.
הפלתי מזלג, הוא עשה רעש, אבל לא מספיק, אז שברתי כוס, זכוכית
הרבה יותר מרעישה. הפנhת את הראש אבל לא לכיוון שלי.תמיד אמרת
שאני מנסה למשוך תשומת לב מכל דבר שזז, אבל אם אתה היית נותן
לי קצת יחס , ורק אתה, הייתי מסתפקת, לא הייתי צריכה עוד.
האדישות שלך תמיד הטריפה אותי.
פתאום עלה בי הדבר ההגיוני ביותר - ללכת. אתה יושב בכניסה, אתה
תהיה מחויב. אני אצעד צעדים אדישים ובטוחים לעבר הדלת, אתן לך
הזדמנות לזהות אותי. אתה תקרא לי ותשאל אותי מה שלומי, תגיד
שאתה כ"כ שמח שנפגשנו, שאתה מצטער שככה זה נגמר. מבחוץ תחייך
ומבפנים תתחרט כ"כ שאף פעם לא חזרת.
שילמתי על הכלום שהספקתי להזמין, נשמתי עמוק וצעדתי אל
היציאה.
האטתי... לא זיהית. האטתי עוד יותר... לא קראת.
בטח לא שמת לב, השמש מסנוורת הרי ישבת בפינה.
"שי?" אמרתי בניסיון הכי עלוב שלי להיות מופתעת. "אהה, אממ,
היי נעמה". אמרת כאילו רק לפני שעה נפגשנו והשיחה כולה ממילא
מיותרת.
"מה שלומך?" שאלתי, "בסדר". הייתה שתיקה, מהשתיקות המביכות.
שקלתי כמה רגעים אם פשוט ללכת. "נעמה ממש לא נעים לי, אבל אם
כבר אני רואה אותך.." ידעתי, פשוט ידעתי - הוא רוצה אותי חזרה.
ניסיתי להיות אדישה אבל החיוך שלי בגד בי. "אני יודע שזה היה
מזמן, זה קצת טיפשי מצידי אבל..." מה?! מה?! דבר, תגיד שאתה
חוזר.יש לי אצלך בדירה עציץ, הוא.. פשוט מתנה, זה יהיה בסדר אם
א..."
"אהה" חיוך צבוע מהול באכזבה עלה על פניי. "כן, כן בטח, אין
בעיה, תבוא תיקח". מלמלתי מתוסכלת כשיצאתי.
הייתי בחוץ, היית רחוק, אבל במרחק ראייה. את העיניים שלך
סינורה הזווית הכי טובה של השמש.
הלכתי עם תחושה כואבת בבטן. הלכתי, לא במטרה ללכת, אלא כי תמיד
אמרת שצריך להתקדם. נשארתי שוב אני, אני בלי אתה.
עשיתי כל ניסיון ומאמץ ועכשיו אין בי כבר שום חלק ממך (בלית
ברירה), אפילו לא עציץ.

היינו יכולים לפתור את זה, זה היה הרבה יותר פשוט.
תיקח, תיקח את העציץ המכוער הזה, הוא במילא כבר מת. אבל אם
לפחות היית אומר לי אתה שלום הייתי מספיקה לאכול משהו, לא
הייתי עכשיו רעבה...