[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שני תכלת
/
חייל קרבי

דורון ואני היינו ידידים מאז החטיבה, סה"כ 6 שנים היינו ידידים
הכי קרובים.
הכל התחיל מהרגע שהוא בא והתיישב לידי והתחלנו לדבר, יותר נכון
לריב על זה שהוא לוקח לי את הצד... שנאנו אחד את השנייה כל
כך.
אחרי שנה עדיין ישבנו אחד ליד השני, אני לא יודעת איך זה אבל
תמיד זה היה קורה, ואז זה התחיל...
"את יכולה להביא לי מחק?"
"כן" אמרתי לו בזמן שכתבתי מה שהמורה אמרה
וזהו... מאז אנחנו ידידים, כל מה שעבר ביננו זה פרטי ושמור לי
אך ורק בזיכרון שלי.

אבל אני אגלה לכם כמה דברים, כמו שדורון, תמיד רצה להיות חייל
קרבי, כזה שיוצא לפעולות מסוכנות ושומר על האנשים בקו האש ככה
הוא רצה להיות, אחד כזה.
                           



לפני כמה ימים דורון חזר הבייתה לרגילה כי בצבא אמרו שהוא צריך
קצת חופש כדי להרגע, אני למען האמת לא האמנתי לזה בטח הייתה
צריכה להיות סיבה אחרת, אבל דורון לא סיפר לי...
צחקנו והלכנו לשתות, ולצאת לעשות לו מכל יום חגיגה אחת ענקית
כי הרבה זמן אנחנו לא ראינו אותו.
ואז ביום שישי שהוא היה צריך לחזור לבסיס הוא אמר לי למה
הרגילה...
"שרון" הוא אמר "את יודעת כמה אני אוהב אותך, נכון?"
"ברור שאני יודעת, גם אני אוהבת אותך" חייכתי לו והמשכתי
להסתכל על הטלוויזיה
"לא, שרון אני מדבר ברצינות" הוא אמר וכיבה את הטלוויזיה
"אתה אף פעם לא מדבר ברצינות" אמרתי לו
"עכשיו אני כן!"
"טוב" אמרתי מנסה לסגור עניין
"מחר יש לי פעולה מסוכנת" הוא אמר אחרי 5 דקות של הפסקה
והתבוננות באוויר,התחלתי לדאוג
"אל תדאגי לא יקרה לי כלום..." הוא אמר, אבל לא נראה לי שהוא
האמין בזה
המשכנו לדבר עד הלילה וכל כמה דקות הייתי אומרת לו להזהר...
למחרת בבוקר הוא יצא ואני נשארתי בבית מחכה לטלפון שלו כמו אמא
שלו, שהוא יגיד שהוא הגיע לבסיס בשלום.
הוא התקשר ואמר שהוא יוצא עוד חמש דקות לאן שהוא אמר לי ושהוא
לא יכול לפרט יותר, ומתי שהוא יחזור אני אשמע את קולו היפה
ואני צחקתי, וקיוויתי.
חיכיתי לטלפון שלו עד 7 בבוקר, לא ישנתי, לא יכולתי לישון ואם
נרדמתי לכמה דקות הייתי שמה את הראש על הטלפון ככה שאני אתחרש
מהצלצול ואהיה חייבת להתעורר.
אחריי שהוא לא התקשר חשבתי, בטח לא מרשים לו, או בטח הוא חוגג
או משהו והחלטתי שבצהריים אני אשמע ממנו משהו והלכתי לקחת את
העיתון היומי שלנו מהדלת.
כשפתחתי את הדלת ולקחתי את העיתון,פשוט החזקתי אותו ככה,מרגישה
שמשהו רע כתוב שם. הייתה לי הרגשה שיהיה כתוב משהו שקשור
איכשהו אליי.
כשפתחתי את העיתון וקראתי את הכותרות  התחלתי לצרוח כמו שבחיים
שלי לא צרחתי. ההורים שלי התעוררו הסתכלו עליי ואז על העיתון
והתחילו לבכות ולחבק אותי. היה כתוב שם על דורון, על ההתקלויות
שהיו במבצע שלו, על הפצועים ויותר חשוב- ההרוגים. ההרוג שלי.
דורון. הייתי שרויה על הרצפה, מתחננת שזהו רק חלום- זה יעלם
אמרתי לעצמי.. יעלם. אבל זה לא עבר, לא נעלם...


כולכם שמעתם על מה שקרה, וגם שמעתם שהוא מת מהפצעים שלו...
דורון הוא לא סתם חייל, הוא היה החייל שלי, החייל של כולכם..
החייל של כולם... כמו כל שאר החיילים שמסכנים את חייהם כדי
להגן עלינו...




אמנם דורון הוא לא ידיד שלי, ואני ממש לא הכרתי אותו... אבל
חשבתי לעצמי, והחלטתי שלעשות את הסיפור עליו...
כי לכל אחד יש סיפור... ואולי אני צדקתי וזה באמת היה הסיפור
שלו? רק ברקע קצת יותר מתומצת?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בועז תעשה לי
ילד!


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/8/01 0:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שני תכלת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה