זה סיפור על האיש שסובב את עולם הרוק על האצבע הקטנה,
שרצה להיות אנונימי ונערץ בו זמנית, שהפך כעס ללהיטים.
זה סיפור על קורט קוביין, סולן נירוונה.

עיניים ירוקות
שיער בלונדיני ארוך וחלק
מוקף בסחלבים סגולים ונרות שחורים
מכונס בסוודר הקרדיגן שיחד עם החולצה המשובצת.
עומד על הבמה בפעם האחרונה
באנפלאגד של נירוונה 3/1/1994
עם גיטרה חשמלית לבנה-שחורה
מנגן ושר (My girl)
הקול שלו קורע את השמיים
הקהל כבר איבד עשתונות
כל העולם שר איתו ביחד
מריעים לו כאילו אין מחר
האיש שהפך לאגדת רוק גדולה מידי, מהר מידי
מתגלה במלוא עוצמתו, הוא רגיש מתמיד, מיילל וצורח
לוחש וממתיק סוד,
שולח חיצי סרקזם מורעלים בעדינות מדויקת שהייתה שמורה רק לו
הקהל כבר מושך בשערות מרוב התרגשות
הם קופצים בקצב שלו
אין אחד שלא צורח
הוא ממשיך בשואו שלו כמו "אלוהים"
כולם סוגדים להבל פיו.
הוא זורק את החשמלית הלבנה-שחורה שלו באוויר
ההופעה נגמרה
הצווחות מטורפות...
הוא עירום ממסך הדיסטורשנים, משחקי התאורה והעשן..
שבדר"כ עטפו אותו על הבמה.
חמישה חודשים אחרי ההופעה הזאת,
ב-5 באפריל (ככל הנראה),
החליט קורט קוביין שמספיק לו ושם קץ לחייו.
קורט קוביין ז"ל 1967-1994