[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי אבידן
/
הילדים של פינת הרחוב

בפינה של רחוב השחר אף אחד לא שם לב למספרים.
רק לפעמים, כשהיה פחד מתקריות לא נעימות היו צריכים ללכת לבנק
ולהכניס, לשעת הצורך, כשאחד מההורים יפוטר.
אף אחד לא רוצה להיפטר מהמספר הפרטי שלו. באמת, גם ההורים של
דוד ויפעת מוריס לא היו שמחים אם היו נאלצים להיפטר מכמה
מרשרשים. אבל ההורים של השכנים כן, ושל השכנים ממול, וממול
לשכנים שממול. תמיד הסתכלו הקטנטנים בקנאה על כסף שמגיע ללא
מאמץ מיותר.

דווקא.

רק הם היו צריכים להתפרנס, בגלל הורים מפרנסים שלא אהבו
שלוקחים את הפרנסה שלהם, במיוחד לא על הכדורת של יום שישי.
במסיבה של הבת דודה של החברה של רות, למשל, קיבלו המסכנים רק
כמה שטרות. כשנגמר הרשרשן, חושבים על עוד, והמחשבות לא יוצאות
מהראש.

מסכנים ביותר היו האחים לבית משפחת מוריס. מסכנים מאוד, פרוטה
לא נשארה בחזיר, והחזיר פלט הכול לאט לאט, בקצב מחריד. יכול
להיות שהוא חולה, אולי צריך עוד ממה שהוא ניזון. אבל לכולם
ברור, שהוא עוד יפלוט, עד שלא תישאר לו פרוטה.
"לא יכול להיות. כבר נגמר?" אמרה יפעת. "אני חייבת את הבובה של
יאסר, הוא ממש מפורסם, הייתי חולמת להיות כמוהו בטלוויזיה".
"אל תדאגי" אמר דוד, שנראה כאילו הבריקה הנורה בראשון יותר
מתמיד, "ראיתי סרט, משהו עם ניקולסון, הפשע המושלם".
"לא ראיתי", ענתה יפעת
יש לך עוד את הבגדים מל"ג?"
"כן...שרופים כמו פחם, עוד שניה והם מתפררים ביד שלי, אמא לא
מסכימה לתפור"
"קחי אותם ותפגשי אותי ליד הדלת"

חמש עשרה דקות תמימות עברו עד שהתלבשה הילדה, בתמימותה לא
הבינה עד כמה חמור הוא הפשע המושלם. אבל דוד ידע, שהפשע המושלם
מכניס הון רב.

לדוד היה פרצוף יפיפה. שערו היה מתולתל ועיניו נראו כשל חתלתול
המבקש עוד חלב לקערית. הוא היה די גבוה לגילו הצעיר, משהו בין
8 ל9. אפילו בסוף.
היא הייתה נמוכה מאוד, יחסית לגילו. הפרצו שלה היה מעורר
השתאות. היה נראה מאוד נשי, אבל עדיין. משהו, מלאכי, שרואים
בציורים של האגדות.

הדלת נסגרה.

השעה הייתה מאוחרת למדי. דוד אמר, שהפשעים הכי טובים מתבצעים
בלילה. בלי כוונה, דרך על ענף, ועורר רעש רב. אבל אף אחד לא שם
לב, רק הוא ואחותו, והחתול שקפץ מפח האשפה. הם הגיעו לקצה
הפינה של רחוב השחר. איזה בית לנסות קודם?
החליטו השניים על הרחוב הכי מהודר, נראה כמו ארמון קטן, אחוזה
של סנט אקזופרי. דוד חייך אל אחותו, ככל שהתקרבו לבית, הם נעשו
יותר ויותר עצבניים. יפעת חשבה שגופה מלא בזרמים חשמליים, דוד
חשב שהוא הולך הביתה.
הפחד מהפשע הראשון, גרוע ממוות. ואם לא נצליח? ואם האור יידלק?
ואם ינבח הכלב?
הם פתחו את השער, שהשמיע קולות של מסור. ככל שהתקרבו לבית,
הבחין דוד כי הצל מתרחק מהם. הצל כבר נעלם, הם היו בפתח של
הדלת. דוד אמר לאחותו, תעשי פרצוף עצוב.
יפעת ניסתה כל מיני פרצופים. אחד מהם היה ממש משכנע, עם
העיניים למטה. דוד ידע איזה פרצוף לעשות, עם העיניים לדלת.

הפעמון צולצל.

אלה היו 4 דקות הפחד. הבטן כבר ירדה לעומק. פיו של דוד רטט,
והוא שחרר גזים. האור נפתח, הם שמעו עקבים, ומשהו מוזר, כאילו
הייתה עוד רגל אחת ששהתה בתוך הבית. משהו כאן הסריח. וזה לא
היה דוד.

הדלת לבסוף נפתחה. עכשיו או לעולם לא. האיש עמד מבחוץ ופניו
כוסו בעלטה מסויימת, שהטילה פחד בדוד. יפעת לא הסתכלה.
דוד ציפה לתגובה, שתביא את הגאולה. האיש צעק-"מי שם?"
דוד כמעט הוציא את המילה "נדבה" מפיו, אבל האיש צעק שוב "מי
שם?" והוסיף "זה אתה, פרננדו?".
דוד היה מבולבל. הוא רצה להגיד משהו. יפעת אמרה לפתע "זה לא
פרננדו".

האיש התקדם.

ראשו היה מכוסה בשיער, עבה שחור ובוהק מעט. היו לו משקפיים,
שחורות, גדולות. האיש הסתכל קדימה. יפעת ראתה ולחשה לדוד "הוא
שוטר?"
דוד הסתכל עליו ואמר "אולי הוא לא אוהב שמש?"

האיש, שעשה הבעת פנים מבולבלת, צעק "מדוע הנכם מתעללים בי,
הסתלקו מכאן, די!"
דוד אמר לו, ללא מחשבה "נדבה אדוני, נדבה".
האיש חשב לפתע. הוא עשה הבעת פנים של עצבות. 5 דקות הם עמדו,
ודוד כבר נרגע. יפעת לעומת זאת הייתה במתח מתמיד ועיניה זעקו
לדוד "הוא יהרוג אותנו!"
האיש אמר פתאום "ומי תרם לי, האיש הכי מקופח בשכונת העשירים?
האם אי פעם הלכתי מבית לבית ואמרתי 'תנו תרומה לעיוור הכפר?',
סילחו לי שאיני ממלא את מבוקשכם. אבל יש פער בין העיניים שלי
לשלכם. כשאני שומע עוד 50 שקלים, או 10 שקלים, או ניר צלופן,
אני חושב על המראות הנפלאים אותם הייתי יכול לקנות לו היה לי
את המרשרשים הללו. אבל איבדתי את המראה, ואבידתי את צבע הכסף,
ואת רוב עולמי, איבדתי. הוא נצור בזכרוני, שישאר לעד מתוקן.
אתם יודעים, שאת הזיכרון האחרון תמיד אתה נוצר בחלומותיך? ואת
חלומות שעות היום, אני תמיד נוצר בטינה שאני שומר לעיניים שלי.
אני כבר לא צריך את הכסף, קחו אותו. קנו לעצמכם מראות."

אף אחד לא זז. חוץ מהאחים לבית מוריס. הם פנו לשער הבית, שלא
חרק כבר. וליד הענף השבור, שנחתך לחצי מדויק. יפעת צחקה קצת ,
היא לא ידעה את רוב המילים אותם נאם האיש של סוף רחוב השחר.
דווקא דוד, בכה כל הדרך. הוא בעט בענף ששבר. הוא פתח את הדלת,
וראה שהוריו אינם בבית. אף פעם לא בבית.

הוא חלם על העיוור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-התשמע קולי,
רחוקי שלי?


- רגע, במישור
האנליטי-פיזיגורנטיבי
של פרויד או
בגישה
הפסיכו-טלמנצפיאולית
של יונג?

-שניהם.


דוגי בקורס
פסיכולוגיה שעוד
יבוא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/2/05 17:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי אבידן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה