היא ישנה שם,
נדמה כי לא תעזוב לעולם.
לפעמים מתעוררת ופורצת דמעות,
צועקת, רוטנת, מחלקת מכות.
מזינה עצמה פנטזית עצמאות,
מבליטה חזה, פורמת חוט.
כוסית אחת כי היא זקוקה,
כוסית שניה כדי להיות חזקה.
היא מחייכת, היא רוקדת.
על כולנו היא עובדת.
שוב בועטת ובוכה,
לא עומדת במבוכה.
מסתכלת עליי ומסננת לי:
שמרי מרחק, זו הטריטוריה שלי.
התרחקתי,
בכיתי,
צחקתי.

והיא כבר איננה כאן,
היה נדמה כי זה תם.
היא מצאה לה איזו דרך תקשורת,
רק בכדי לתת לי תזכורת,
להטיח בי כמה האשמות,
מותחת ביקורת במקום לשנות.
צועקת, רוטנת מחלקת מכות,
נושמת, נרגעת, פורצת דמעות.

רציתי לקרוא לך...
רציתי לומר.
הייתי זקוקה לך,
אבל זה עבר.