כשנולדתי היית לי לאבא, שיחקת איתי, טיפלת בי, ראינו "חיות
וחיוכים", כל יום שני הפכנו מאבא ובת ל - "מסעדת הבית", אני
כמובן הייתי השפית הדגולה שנתנה לך את הביצים, החלב, ובכך ניכר
כישרוני הגדול. אז כבר לא גרת איתנו, ולרגע אני לא מצטערת,
לעולם לא ראיתי אותך חיי איתי יום יום. עזבת את הבית כשהייתי
קטנה מאוד, אז כבר הייתי רגילה לאבא בשלט רחוק. היית לי לאבא
נפלא, אתה עדיין. כל שבוע, היה יום שבאת ואני הייתי כל עולמך,
ותמיד הרגשתי כמו נסיכה קטנה.
זוכר, הייתה תקופה של "דנבר- הדינוזאור האחרון", הייתי בת חמש
אז, וכשקונים פיצה כלשהי, מקבלים צעצוע קטן של דינוזאור קטן,
וגם אני קיבלתי אחד כזה. החלטתי לתת לך אותו במתנה, וקראנו לו
דנבר, כמובן. מאז היינו משחקים בכאילו, כאילו דנבר הוא
דינוזאור שאוהב לאכול הרבה, בעיקר צ'יפס ופרחים, והיינו משחקים
איך דנבר היה בורח לך כדי למצוא עוד אוכל. שמת אותו בכיס הקטן
של התיק שלך, ותמיד תמיד הסתובבת, אפילו בעבודה, עם דנבר
בתיק.
וזוכר, שלקחתי לך את הנרתיק הקטן לאשראי והדבקתי לך מדבקות
קטנות  - הרבה סמיילי'ס מחייכים, בכל הצבעים. ואתה שמרת את זה.
פעם אחת הלכת לכספומט, ואיש אחד ראה את זה, ושאל - יש לך
מדבקות על האשראי? איך זה נכנס לכספומט? ואתה השתעשעת, והסברת
לו שהבת הקטנה הדביקה לך אותם. והאיש התלהב ואמר שגם הוא רוצה
כזה. ואתה ישר סיפרת לי את זה, וכל כך התלהבת.      
אני זוכרת איך כשקנית את האוטו הראשון, רצית כל כך להפתיע
אותי, אבל אמא גילתה לי, אז כשבאת שיחקתי אותה הכי מופתעת
בעולם, ואתה כל כך התלהבת, וכל כך אהבתי שאתה האבא שלי ולא אף
אחד אחר בעולם.
אחותי כעסה עליך, כי נטשת. היא הייתה יותר גדולה, יותר הבינה,
הייתה בבית בזמן הצעקות ודאגה שאני לא אשמע אותם, והיא כעסה.
אתה ניצלת את העובדה שאני קטנה כדיי שאני לא אכעס, ואני מודה
לך על זה, כי אם לא היית האבא הכי נפלא בעולם, לא היינו בקשר.
הייתה פעם אחת שאחותי רבה איתך, וכל כך כעסה עליך, שכשבאת היא
לא נתנה לך להיכנס לבית. ואני הייתי קטנה מאוד, ולא ידעתי מה
לעשות, להכניס אותך? ואז לבגוד באחותי? לא להכניס אותך? ולבגוד
באבא? ואז התחלת לבכות, הפעם היחידה שראיתי אותך בוכה. אני
חושבת שבסופו של דבר אחותי הסכימה להכניס אותך, ואתם השלמתם.
אבל, אני עדיין מרגישה נורא, שהבאנו אותך למצב שאתה בוכה. אני
עדיין מרגישה אשמה כל כך, ואני מצטערת מכל לבי על כך.  
ואז נסענו לשליחות, אתה נשארת בארץ, ודאגת כל הזמן לצלצל אליי,
ולשלוח לי את המכתבים המצחיקים ביותר, ציורים שציירת בשבילי,
שעד היום יש לי אותם. כל חופשה ראיתי אותך, והייתי הכי חשובה
לך עולם. הלכנו לפארק הקופים, למקום הזה ליד ירושלים עם כל
האפקטים "ההוליוודיים", והיה לי כיף. תמיד הייתי הראשונה
שסיפרת לה הכל, אולי אפילו עד היום. אז כבר התחיל תהליך השינוי
שלך - שלהם מספר השפעות עליי עד היום. אז הכרת אישה חדשה,
שהיום היא שותפה לחייך, ואותה אני מאוד אוהבת ומכבדת. ואני
הייתי הראשונה לדעת. אז החל השינוי באמונה שלך, וכבן אדם
השתנת, ואני חושבת שלטובה. אני הייתי הראשונה לדעת.  
וככה עברו להן השנים, שאתה כבר היית אדם משוחרר יותר, מבין
יותר. ואנחנו עדיין היינו אבא ובת. וכשחזרתי לארץ, ראיתי אותך
הרבה יותר, ובגלל שהייתי בוגרת יותר גם סיפרת לי דברים שרצית
לשתף. ואני, תמיד, שם בשבילך. וכל יום שחיכיתי לאוטובוס הביתה
מביה"ס, צלצלת לשאול איך היה היום שלי. ואז אתה החלטת לעבור
ארץ, להתחיל הכל מחדש בארץ זרה, כי ככה יהיה יותר קל. ואצלך
מילת המפתח היא - שינויים, והרבה! ואני חושבת שירשתי את זה
ממך, אני חייבת כל הזמן משהו חדש, שינוי, שינוי, שינוי!
אבל, אבא, זוכר איך השינוי שלך השפיע עליי? הוא עדיין משפיע.
אז החל השינוי מהבת הקטנה לחברה הכי טובה. אני יודעת שאתה אוהב
אותי המון, ורואה בי כבת הזקונים שלך, אבל בתוך תוכך אני חברתך
הכי טובה. זה תהליך של שנינו, כי גם אני התייחסתי אליך כאל חבר
טוב,  כל בן שהיה אולי רציני בשבילי, סיפרתי לך ישר, ותמיד אתה
יודע אתך השמות של החברות הכי טובות שלי. תמיד ייעצת לי לזכור
לא להיקשר מידי, כדי לא להיפגע. ולרגע אני לא אומרת שלא דאגת
לי כמו אל בתך, ואני מעריכה אותך מאוד כבן אדם - אתה אמיתי,
אתה "אחוק" של החברים שלי שמכירים אותך, אתה מצחיק בדרכך
המיוחדת  (בדיחות קרש הן ה"היי לייט" שלך), אני מכבדת מאוד את
דעתך, ולפעמים אתה מדבר כל כך הרבה ולא מפסיק, אבל אני יודעת
שזה מתוך רצון לעניין אותי ולהעביר לי את תחומי העניין שלך.
אתה לפעמים כמו ילד קטן, רוצה הכל ולא יודע ממה להתחיל, כן,
אתה פשוט ילדון.  
עכשיו, אני במסגרת שונה, שמקשה עליי ליצור איתך קשר לעתים
תכופות. וכבר תקופה ארוכה שאנחנו לא מדברים הרבה. לא ראיתי
אותך כבר שנה וחצי. אני חושבת שזה מתחיל להשפיע, זה קשה להודות
- אבל פחות מעניין אותי, ומה שעוד יותר כואב זה שאני חושבת
שאני פחות מעניינת אותך. אני יודעת שאני כן מעניינת אותך, אבל
הרבה פחות. אנחנו כבר לא מדברים כמעט, ולפעמים אין על מה לדבר.
וזה כל כך חבל, וזה לפעמים צורב כל כך הידיעה הזו. אנחנו תמיד
נשאר אבא ובת, אבל אני התבגרתי, ואתה חיי את החיים שלך. תמיד
נשאר החברים הכי טובים, גם אם זה כואב לי לפעמים, כי בתור אבא
אתה לא שם, מתוך הנסיבות.
אני אוהבת אותך כל כך הרבה, באמת שלא יכולתי לבקש אבא יותר
טוב. אתה לקחת חלק מאוד נכבד מעיצוב האישיות שלי. לפעמים אני
שומעת על אנשים שהאבות שלהם עזבו את הבית וכך גם עזבו אותם,
ותמיד אני אומרת לעצמי - אבא שלי לא כזה, לא, הוא השקיע ובחר
להיות אבא אמיתי. דנבר עדיין אצלך בתיק, וזה כל כך חמוד,
ומדהים. ועדיין יש לך את הנרתיק לאשראי עם כל המדבקות שהדבקתי
לך כשהייתי קטנה. אתה אבא מדהים, גם אם זה בשלט רחוק. אני
אוהבת אותך כל כך כל כך הרבה. הבת הקטנה שלך.  
נולדתי והיית לי לאבא, היום אנחנו החברים הכי טובים. עד כמה
שאפשר.