הוא פשוט נישק אותי. אני עדיין מופתעת.
כבר ארבע שנים שאנחנו חברים הכי טובים שיש.
כשדיברו אתי על זה שאין כזה דבר בעולם קשר אפלטוני לחלוטין בין
גבר לאישה, הוא היה הדבר הראשון שעולה לי לראש שדוגמא לזה שזה
אפשרי וקיים.
מעולם לא נמשכתי אליו בשום צורה.
לא שהוא מכוער, היו לו חברות בעבר ויש לו הצלחות בתחום, אבל
איכשהו הוא אף פעם לא עניין אותי.
אף פעם לא היינו בקטע הזה בכלל. תמיד כשנפגשנו זה היה שיחות על
הכל ועל כלום, השטויות שלו, השטויות שלי, הבחורים שיצאתי אתם,
הבחורות שהוא יצא איתן, תמיד בפתיחות, לא היה מה להסתיר, לא
היה מקום לקינאה, או לפחות זה מה שחשבתי.

אני זוכרת כשהיתה לו חברה רצינית, איך שהוא רצה שאני אפגוש
אותה, "לאשר" לו את הבחירה, איך ממש לא התלהבתי ממנה כי חשבתי
שהוא יכול להשיג מישהי קצת יותר מעניינת ויותר יפה ממנה, אבל
לא אמרתי לו את זה, רציתי שיהיה לו טוב, ואם טוב לו איתה אז
כנראה שיש בה משהו שאני מפספסת, אז למה לקטול ישר? אז כמובן
שאישרתי והם נשארו ביחד המון זמן והיה לו טוב, ולי גם.
כשהם רבו תמכתי בה, אמרתי לו לגשת להתנצל, ידעתי שהוא אוהב
אותה ושהוא לא יסלח לעצמו אם היא תלך.
כשהם היו ביחד עזרתי לו לקנות לה מתנות, ייעצתי לו לאן לקחת
אותה, איך לעשות לה טוב.
הכל היה הדדי, כשיצאתי עם בחורים שהיו טובים בשבילי, הוא תמיד
תמך. כשהוא ראה שמישהו הולך לפגוע בי, הוא תמיד הזהיר אותי
מראש, מקשיב כשקשה, עוזר בהתלבטויות.
אני לא יודעת למה אני כותבת את כל זה, אולי כי אני מנסה להסביר
את זה לעצמי, מה בדיוק השתבש?
הכל היה פשוט כל כך ועכשיו..

זה התחיל בזה שהוא התקשר אלי ממש מאוחר בלילה, הוא היה מתוסכל.
הכלב שלו מת לפני כמה ימים וזה השפיע עליו ממש קשה.
קראו לו פינצ'.
לא שם מאוד מקורי, סתם יניב קיבל אותו כשהוא היה נורא קטן ואבא
שלו אמר לו שזה פינצ'ר והוא פשוט קיצר את זה כי היתה לו בעייה
עם האות ר'. מאז השם נשאר.
הוא היה תמיד ישן במיטה שלו, מושך לו את השמיכה בבוקר כדי
שיוציא אותו לטיול, הוא היה כלב מקסים. אפילו אני שלא כל כך
אוהבת כלבים, מצאתי את עצמי אוהבת אותו בכל זאת.
יניב ביקש שנפגש, שהוא מחכה לי עם האוטו למטה.
זרקתי על עצמי מהר מכנס טרניניג וחולצה וירדתי למטה.
נכנסתי לאוטו. יניב נראה הרוס. עיניים אדומות, שיער סתור.

"אתה בטוח שאתה רוצה לנהוג? אתה נראה כאילו מישהו "דפק" לך שני
פנסים בעיניים."
הוא גיחך. "רוצה לטייל קצת ברגל ?"
הנהנתי ושלחתי אליו חיוך מעודד, הוא חייך חזרה ויצאנו מהאוטו.
התחלנו ללכת, דיברנו סתם, על כלום, אני אפילו לא זוכרת, כנראה
שבאמת לא היינו מעניינים במיוחד באותו לילה.
התחלנו להכנס לרחובות קטנים, הוא שוב צחק עלי שאני מתלהבת
מבתים מכוערים (כהגדרתו. אני אישית חושבת שהם פשוט מיוחדים
נורא).
מצאנו ספסל ש"חייך" אלינו, אז התיישבנו.
הוא התיישב בצד, אני נשכבתי לי על הספסל, הראש שלי על הברכיים
שלו, מסתכל על השמיים.
שתקנו, נהנים מהשקט, השלווה האופפת.
הוא שיחק לי קצת בשיער, מתלתל את הבקבוקים שגם ככה כבר
מסולסלים בתוך עצמם.
הוא העביר את אצבעו על אפי, מלטף את הלחי, עובר לצוואר.
נתתי לו מבט, הוא הבין והפסיק.
התרוממתי והתיישבתי על הספסל.
"אז מה ... ?" שאלתי אותו במבט מחוייך.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי. אף פעם זה לא השפיע עלי ככה. הוא
נשק למצחי, הסתכל בעיני לרגע וחזר לחבק אותי, מעביר את ידיו על
גבי, נרגעתי מעט והתמסרתי לחיבוק.
הוא התרחק מעט, והסתכל עלי, מלטף את שערי.
"את יודעת שאת יפהפיה?"
הסתכלי עליו לרגע, לא בטוחה מה לענות לו.
הוא לא השאיר לי הרבה זמן לחשוב, הוא התקרב אלי, שפתיו הרכות
נחות על שלי, מחדיר את לשונו לפי. הנשיקה העמיקה, ראשי
מסתחרר.
פקחתי את עיני.
כל מה שראיתי היה לובן התקרה אל מול עיני.
הייתי בחדר, ההיפופוטם הסגול שלי נועץ בי את עיניו מלאות
ההבעה.
קברתי את ראשי בכרית.
הוא פשוט נישק אותי. אני לא מאמינה שהוא נישק אותי.