אומרים עליו שהוא כבר ראה הכול. הרג של אזרחים מוות של חברים
ליחידה, ועוד. אומרים שהוא כבר נעשה אדיש לסובב אותו. אומרים
שהוא יהפוך למאושר שוב, ברגע שישתחרר ויחזור להיות אזרח
מהשורה. אבל הוא, ורק הוא יודע, כמה הוא באמת צריך את זה. את
הדם, את האקשן, את האדרנלין. כי הוא נשוי למלחמה, והמלחמה היא
מזונו הנפשי.
יש שיגידו שהוא מאמין שככה הוא יעשה טוב מהעולם, לוחם בשם
הדמוקרטיה של פנמה ושל כווית ובשם הסדר של סומאליה, לוחם למען
הצדק, כמי שאביו נפל בשדות האורז של ווייטנאם, למען מטרה שאז,
עוד בימי תחילת המלחמה נראתה לו מקודשת.
אבל הוא, צדקתו הנפשית ומצפונו נעלמו יחד עם ההתרגשות של
החיסול, השקט הראשון, לאחר שהמשימה תמה, ומסוק האיסוף כבר נחת
בבסיס. חבריו ליחידה, אינם עוד. הוא פועל עם חברו הטוב ביותר,
החושך, נע ונד בחשיכה, מקווה שאין לחיילי האויב אמצעים לראיית
לילה, ושמספר החיילים אינו גדול מדי. היחידים ששומעים על כל
העובר עליו בפרטי פרטים הם חבריו, מן הטובים ביותר, לפעמים זהו
האמ-16 המקוצר שלו, בעת ההכנה למשימה, ולפעמים רובה הצלפים
המושתק שלו, בעת מארב לדמות אויב בכירה.
הוא חי מלחמה ונושם אבק שריפה היוצא מכדוריו, והמלחמה לא תחיה
יום בלעדיו, עד שיגיע יומו, והוא יקריב את חייו למען אהבתו.