הלכנו בגן המוות,
למעלה שמיכה של אפור,
באמצע - אנחנו, דמעות בעיניים,
ומתחתינו פרחים שזורים בשחור.
דממה מעוותת, קריאה מייבבת,
אמא אומרת שלום לילדה,
מורה למשחק, מורים למחול,
אומרים שהפסידו תלמידה.
היא הייתה בסך הכל ילדה...
יוצאת החוצה בארון שחור,
הווליום עולה, הבכי מתפרץ,
המוני אנשים מסתכלים רק עלייך,
ואז את נקברת מתחת לעץ.
עוד פרחים, עוד אבנים,
עוד שירי הספד מצטברים על הקבר,
אבל הם נשארים, אנחנו הולכים
לחפש מישהו שיוליך את העדר.
את חיה בקצב מטורף,
אין רגע פנוי - את פשוט ענקית,
ועכשיו... אני צריכה להגיד
עלייך שאת - היית?!
דבר אחד אני לא מעכלת,
לא שוכחת,
הרבה אבנים ופרחים,
איך, איך זה יכול להיות שאת נמצאת שם מתחת?
טל תוינה, 1987-2005
נהרגה בתאונת דרכים |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.