אוקיי, אז שוב תחושת הבדידות העמוק בוערת בעצמותייך ושוב את
מתלבטת ולא יודעת לאן להמשיך מפה...
ללכת על מה שמוכר, בערך מוכר, אשלייה של מוכר בעצם, או לקחת
סיכון ולעשות שינוי מהותי!
כן, זאת שאלה שאת תתקלי בה במשך כל חייך, אבל משום מה עכשיו זה
נראה מהותי מתמיד.
תמיד אמרו לך ללכת לפי האינטואיציה שלך אבל מה לעשות אם
האינטואיציה שלך דפוקה מיסודה, ואת לא בטוחה אף פעם מה את
רוצה...
"תעשי מה שמרגיש לך נכון..." מה עושים אם שום דבר לא מרגיש לך
נכון?! חרא לך עם המצב כמו שהוא וכשאת חושבת על השינוי המיוחל
חרא לך עוד יותר ואילו שני האלטרנטיבות היחידות שיש.
אז אוקיי... המצב לא משהו, אבל למה את בוכה בכלל?!
את הרי ראית חדשות לאחרונה ופתאום את מגלה שזה פוגע בך כמו חץ
שנשלח היישר ובמכוון ללב שלך ופתאום במקום להתעלם כמו שהיית
עושה תמיד ולהעביר לאיזשהו סיטקום דבילי שקצת יסיח את דעתך
מהחיים העגומים שלך את לא מסוגלת להעביר ערוץ כאילו משהו מקפיא
את גופך את נשארת מול החדשות ומקבלת כאפת מציאות חדשה!
וכעת אותו משהו שהקפיא אותך, גורם לעינייך לצרוב מעט ואז את
מרגישה רטיבות חמה על לחייך ומליחות קלה בין שפתייך ואת מרגישה
רע! ממש רע! ואז את מוצאת את עצמך יושבת לך לבד ופשוט בוכה,
בוכה בקול, וזה לא סתם עצבות, עמוק יותר זה  תחושה של כאב
חודר, חוסר אונים, ייאוש ואובדן תיקווה!
וכך את מעבירה את התקופה האחרונה בידיעה מוחלטת ומוצקה שהאדם
מכור לסבל!!!
"האדם מכור לסבל"- המשפט הכי נכון ועצוב ששמעת, אז את חושבת
לעצמך מה עושים עכשיו... את יודעת הרי שזה לא ריאלי שכל העולם
עכשיו יעבוד סדנאות מודעות עצמית ויעשה מדיטציה והוא גם לא
אמור, זה לא הזמן...
אבל מצד שני את יודעת שזה הדבר היחיד שיפתור את ההתמכרות של
האדם לסבל...
ואז את נזכרת באיזה משפט פלצני "השינוי מתחיל מפנים" ואת
מחליטה ליישם אותו.
אז את מתיישבת שמה איזה מנטרה ברקע, מדליקה איזה קטורת, מדליקה
נר מוצאת תנוחה מתאימה, עוצמת עיניים ומנסה לתפוס מיקוד.
מיקוד בנר, במנטרה, בלב, בנשימה.
ואחרי כמה דקות את מגלה שאת עדיין מכורה...