לישון

וכל כך רציתי לישון.
כשאתה עייף, אתה מתחיל לראות זרמים שחורים מול העיניים.
העפעפיים נעשים כבדים, הראיה מתערפלת, העיניים שורפות וצורבות
לסירוגין בבערה נוראית, המרווח בין העפעפיים מצטמצם לכדי
המינימום האפשרי. כשאתה עוצם את העיניים, רק בשביל לנוח לרגע,
אפילו רק בשביל למצמץ, מופיע לך בזווית הפה טעם מתוק כזה, רך.
טעם של שלווה ושל רוגע ושל מנוחת עולם.
אני, שכבר ער מיום שני בבוקר, מרגע פרוץ המלחמה, הולך כבר כמעט
שלושים ושלוש שעות עם הטעם הזה בפה. כמו לקחת לתינוק סוכרייה
מהיד, כמו לגזול ממך משהו בטווח נגיעה, ממשי, שינה עם טעם של
עוד בפה.
כשנשמעה האזעקה לא הייתי מוכן. ידעתי שהיא תבוא ובכל זאת היא
הצליחה להפתיע אותי. מיהרתי לחדר הביטחון בריצה. בלי פאניקה.
הכול כבר חיכה לנו שם מליל אמש - האוכל, התחמושת, מכשירי הקשר,
הקלפים המפוזרים ברישול על השולחן. ביצענו את כל הנהלים בדיוק
כמו שתרגלנו כל אותם אלפי הפעמים. אפילו זעקות הכאב, הנישאות
מעמדות המוצב ומהחדרים הסמוכים, נדמו לי כמו לקוחים מתוך אחד
מתרגוליו האינסופיים של יואב הסמג"ד. אז עוד לא ידעתי, אבל
כשנוח ואני חילקנו בינינו את קלפי הטאקי, יואב וחצי מיתר קציני
החטיבה שלנו, כבר החזירו את נשמתם לבורא. לא היה לי ספק שנוח
מרמה אבל לא רציתי לשבור את השתיקה שלנו. במשך כל אותן השעות,
שישבנו ביחד בחדר הביטחון לא החלפנו אף לא מילה אחת. אחר כך
עוד שאלתי את עצמי כמה שנים אם לא היה כדאי עוד אז להגיד לו
משהו, כל משהו, העיקר לשבור את השתיקה, אבל היום אני יודע
שהשתיקה הצילה אותי.
הייתי עייף. זו כבר הייתה השעה המי-יודע-כמה למלחמה, וכבר לא
היה אכפת לי מי ינצח. לרגע השתעשעתי ברעיון של למכור את גורל
המדינה בעבור שעתיים של שנת ישרים, אבל תחושת השליחות הלאומית
גברה עלי.
השינה דומה בעיניי למים. ההרדמות כמוה כתהליך שקיעה איטית.
תחילה הגוף צולל פנימה, מוכרע בידי העייפות, איבר אחר איבר עד
שהראש נמשך מטה למצולות. השינה מציפה את האיברים הפנימיים -
הריאות, הלב ואחר גם המוח. לאט לאט ההכרה מתערפלת והגוף שוקע
בתוך שינה מתוקה. היקיצה, כמוה כקפיצת ראש לתוך בריכת מים
צוננים ביום שרב. קרה, חדה ופתאומית. יש פעמים שהשינה יורדת
עליך כמו מסך שחור אטום ויש פעמים שאתה שט אל תוך עולם קסום
וצבעוני של חלומות.
נוח ניצח שוב ושוב. מאחורי גבו הלכה וגדלה חבילת הקלפים, אשר
ניסה לשווא להסתיר מעיניי הכהות מעייפות. יכולתי להרגיש את
הפחד מזדחל אל תוך החדר מתחת למפתן הדלת, את הראיה מתערפלת, את
הזיעה הקרה מטפסת במעלה גבי. קולות הירי הלכו ושכחו באופן
מדאיג. נוח תופף על השולחן בעצבנות, נזהר שלא לחשוף את הקלפים
הטמונים במסתור שרוולו. שש עשרה שנים מאוחר יותר, כשצעדתי עם
אבי הקשיש במחילות המוצב הזה, שנמלא עשבים שוטים וכתמי חלודה
מנומרים, פלטתי מדי כמה מטרים בקור רוח: "פה נפל המ"מ", "כאן
התפוצץ מחסן התחמושת ולקח אתו את מחלקה שתיים של המסייעת" ועוד
מיני דברי הספד ונהי. הרוח המצליפה נשאה אלי את טעמה של
העייפות ההיא, מתוק וצורב.
לפעמים, כשאני פוגש ניצולים אחרים מהחטיבה שלי, בכל מיני ימי
זיכרון ופגישות מחזור, אנחנו משווים מה נותר בזיכרוננו מאותה
תופת נוראית. יש כאלו שעד היום עוד נושאים איתם בחלומותיהם את
ריח הדם וזעקות חבריהם המתפגרים ביסוריים נוראיים. איתי נשארה
רק העייפות. כמו הילה של מלאך המרחפת מעל ראשי. מאז אותה מלחמה
מקוללת העייפות הזאת באה איתי לכל מקום.
היא עמדה לצידי ברגעים הקשים, והיא חגגה איתי כל ניצחון קטן
בדרך. תמיד ביחד. כמו צל. הייתה איזו תקופה שזה הפריע לי.
לקחתי כל מיני כדורים - כאלה שעוזרים להירדם, כאלה שעוזרים
להיות ער, וכאלה שמונעים בריחת סידן. זה לא עזר. הייתי ממוקד,
הייתי מטושטש, הייתי מצונן, ושום דבר. כמו בדואי וגמלו, כמו
תלמה ולואיז - ביחד עד הסוף הבלתי נמנע.
נוח יצא מהחדר, הוא רצה לבדוק אם מישהו מהחמ"ל שרד את מטח
פצצות המרגמה האחרון. רציתי להגיד לו שזה מסוכן, ושלא ייצא,
ושעדיין לא נסתיימה ההפגזה, אבל במקום כל זה שתקתי, ונעלתי
מאחוריו את הדלת פעמיים, בידיעה ברורה שהוא לא יחזור. פרסתי את
רשת ההסוואה מתחת לשולחן ונשכבתי בתוכה בתנוחה עוברית, נותן
לעפעפיים לנוח רק לשנייה, לטעם המתוק להתפשט בפה.
נרדמתי. השינה שלי הייתה צלילה לתוך אקווריום המכוסה ביריעה
שחורה. שקטה, עמוקה ונטולת חלומות. כשהקצתי, לא ידעתי אם עברו
דקות ספורות או עידן שלם. הדלקתי את מכשיר הקשר וניסתי לעקוב
אחר המתרחש. אולי הייתי צריך לחזור לישון, רק עוד קצת, עד
שתשוב אלי תחושת הרעננות והערנות. אולי אם הייתי חוזר אז לישון
הכל היה נראה אחרת, כל אותן שנים. אולי גם לא הייתי כל כך עייף
עכשיו, עייף כל כך שראייתי מתערפלת, שעפעפי צורבים ודביקים,
שפי מתמלא שוב באותו טעם מתוק נחשק.