נכנסתי למכולת. לא יכול להיות. אני מסתכל על השער האחורי של
העיתון ורואה את מראדונה בשתי תמונות. אחת שלו מחזיק את הגביע
ב- '86. איזה מונדיאל, אני מהרהר, איזו אליפות. מתחת לתמונה
הזו אני רואה את מראדונה של היום, שמן, בן 43, נראה כמו זמר
חתונות עם תלתלים שחורים. מעניין איך פעם אהבתי אותו, אני
תוהה. כמה אהבתי אותו. היה לי סרט קפטן כמו שלו, שהייתי חובש
על היד במשחקי הנבחרת של השכונה שלי, נגד שכונות אחרות. נבחרת
רח' וולפסון. שלומי דמשק שגר אז מולי היה דואג להכל. בכל חופש
שהיה לנו מבית הספר הוא היה מארגן 'טורניר כדורגל שכונות'
במגרש הפועל הישן. משחקים נגד נבחרת רחוב 'התומר', נבחרת רחוב
'התאנה'. קיץ '86. מהתקופות המאושרות בחיי. אליפות קט-רגל,
אליפות 'כדורסל בניינים', אליפות 'כדורסל ספוג'. אפילו אליפות
'כדורגל לגו' הייתה לנו. שלומי ארגן. הוא אפילו בנה גביע. אני
חושב שזה בא לו מאבא שלו שעבד באולם הספורט העירוני, ואחר כך
היה האפסנאי של מכבי ראשון בכדורסל, עוד כשהם היו בארצית. ואז
הם עלו ללאומית. הם הביאו את מיקי ברקוביץ', שלמרות גילו
המופלג לא היה נח לרגע. מגיע לאימונים שעתיים לפני כולם,
מתחמם, זורק לסל, ונשאר עוד שעה בחדר כושר אחרי האימון. מקצוען
אמיתי. וככה אני ושלומי היינו עוברים בין האימונים של מכבי
למשחקים בשכונה, וברקע נבחרת ארגנטינה המופלאה, לוקחת את גביע
העולם בכדורגל. ארגנטינה של דייגו ארמנדו מראדונה. ככה גם קראו
לי - מראדונה. הייתי קטן כמוהו, בן לאימא ארגנטינאית כמוהו,
והקפטן של הנבחרת שלי, כמוהו.

אני קורא את הידיעה שמתחת לתמונה בעיתון. "מראדונה אושפז...
כנראה לא בגלל קוקאין...". הפעם, אני חושב לעצמי. כתוב שמאות
אנשים מתקבצים מסביב לבית החולים שבו הוא מאושפז ומחזיקים
אצבעות ושלטים שכתוב עליהם "תחזיק מעמד גיבור". הוא באמת
הגיבור שלהם. הם רוצים שיישאר חי, הרהרתי, כי הוא העדות החיה
והניצחת לאימפריית הכדורגל שקראו לה ארגנטינה, למה שהם היו
פעם, מבסיס הערך הלאומי שלהם.
אני חוזר ומביט בתמונה שלו כיום. הימים האלה חלפו. פעם היו לי
את כל התמונות שלו. אספתי מהעיתונים. מראדונה בועט, מראדונה
מניף גביע, מראדונה אוכל, מראדונה ישן. אפילו הצלחתי לצלם אותו
בעצמי כשהוא בא לארץ. אבל זה עבר. זה היה פעם, ומאז הוא הלך
והתדרדר. סמים, המאפיה של נאפולי. הקשר בינינו הלך ונעלם. כמעט
ולא שמעתי ממנו. פעם באיזה שנתיים הייתה עליו ידיעה שהוא
משתקם, שהוא משחק בשביל הכיף בארגנטינה, או שהוא חוזר לקבוצת
נעוריו בוקה ג'וניורס, שם הוא התחיל את הקריירה. והוא מעולם לא
רזה. נשאר שמן. בתמונה הוא נראה כמו לוויתן שנאבק על חייו על
החוף. איך עברו הימים, חשבתי לעצמי. איך פעם כל כך אהבתי אותו,
והיום זה לא כל כך משנה. הרגשתי קצת אפאטיה אם הוא ימות. מה זה
משנה, חשבתי. מה שהיה נגמר. אני לא מראדונה, אפילו הוא כבר לא
מראדונה.
המשכתי לרפרף בידיעה, ככה בשביל לסיים אותה. קראתי על כך שהוא
עדיין במצב קריטי, אבל מצבו השתפר מאוד מאז שאושפז אתמול
בלילה. נו, אז שיחיה. זה כבר לא משנה.
"מראדונה" אני ממשיך לקרוא "שהוביל את נבחרת ארגנטינה לגביע
העולם ב- 86', ונחשב לשחקן מספר 2 בהיסטוריה, אחרי פלה הגדול,
מתגורר כיום..."
מה ?! מספר 2?!.. בן זונה! מי מספר 2? איזה מספר 2?.. מניאק.
איך הוא מעיז בכלל להגיד שהוא היה מספר 2. אני מתמלא זעם. מי
זה הכתב החצוף שמעיז לקרוא למראדונה הגדול מספר 2. אני מרפרף
במהירות עד לסוף הכתבה כדי למצוא את השם של הכתב. הוא לא
מופיע. אני מסתכל בכל העמוד במהירות. עיני רצות כמו משוגעות על
כל העיתון לראות מי זה החצוף הזה שיקבע שמראדונה היה מספר 2.
היריבות על תואר 'השחקן הגדול ביותר' מעולם לא נפתרה. גדולי
הפרשנים, המאמנים והשחקנים, לא יכלו לקבוע, מעולם, מי היה טוב
יותר - פלה או מראדונה. איך הכתב הזה לוקח לעצמו את הזכות
לקבוע? חוצפה שאין כדוגמתה. ועוד כשאלפים של אנשים קוראים
בעיתון ורואים את המיתוס הגדול באחת משעותיו הקשות, את אגדת
הספורט הזאת, נאבקת על חייה. מילא שימות, אבל איפה הכבוד? איפה
הערכים? איפה האובייקטיביות העיתונאית?
לזה אני לא אשתוק! מלא זעם, שילמתי על העיתון. שתהיה לי הוכחה
מוצקה.
יצאתי מהמכולת כשהעיתון בידי. פרסתי אותו על מעקה הבטון
וחיפשתי את הטלפון של המערכת. התקשרתי מהפלאפון, והגעתי למערכת
ניתוב שיחות. הולך מהמעקה למדרכה, לספסל, חזרה למעקה. 10 מטרים
רבועים הלוך ושוב, עד שענתה מזכירה שאמרה שאין לה אפשרות לדעת
מי כתב, אם אין שם בסוף הכתבה. סגרתי את הטלפון. אין מה לעשות.
אני לא אמצא אותו. אין לי שם. חפש את החברים שלך, חשבתי.
הסתכלתי שוב על התמונה של מראדונה מחזיק את הגביע. לרגע ראיתי
אותך משחק, השליח שלי במונדיאל. כל כך הרבה אהבה יש בינינו.
השתלהבתי ממך בכל רגע שהחזקת בכדור. כשהיית מהתל בגרמנים,
באנגלים ובברזילאים. האמנתי בך כל כך, ואתה לא אכזבת. אפילו לא
לרגע. הבאת לי את הגביע ברגליים המופלאות שלך.
קיימת את כל מה שהבטחת. חבר אמיתי.

זהו. עכשיו תורי. החלטתי, ושום דבר לא יעצור אותי. אין דבר כזה
מספר 2. רק מספר 1. אני אשמור עליך ועל הכבוד שלך. השחקן הנפלא
בהיסטוריה. צעדתי לעבר הטוסטוס במהירות עם העיתון מגולגל בידי.
אצבעותיי רעדו כשחבשתי את הקסדה. קדימה, קדימה. התנעתי ונסעתי.
חשתי את טרטור האופנוע בידיי תוך כדי שאני חולף על אנשים
צועדים ברחובות תל-אביב. הרגשתי כמו לוחם חירות. אני הולך
להציל את הכבוד של מראדונה. ושלי. מי יגיד לי שהוא היה מספר 2.
מי הוא שיקטין לי את המונדיאל, את הגביע, את הילדות, את
האליפות השכונתית שלקחתי עם נבחרת וולפסון. מי הוא שיעלים את
הצלקת שקיבלתי ברגל שמאל כשהבקעתי את שער האליפות השכונתית
במגרש החול הישן. "נחתכתי" אמרתי לאימא בבית "אבל שמתי גול,
ולקחנו את האליפות". באותו יום ממש, כמה שעות אחרי זה, מראדונה
ניצח בגמר את גרמניה 3:2 ולקח את הגביע. הגביע של שנינו. אין
מי שיפריד בינינו, בטח לא איזה כתב שלא מבין מהחיים שלו
בכדורגל, בחברות, באמונה, בקסם של החיים.

מבלי משים מצאתי את עצמי מול בניין המערכת, שלא אזכיר את שמו.
נכנסתי דרך דלת הזכוכית, והעיתון בידי. ניגשתי למודיעין ושאלתי
איפה אפשר למצוא את הכתבים שכותבים במדור האחורי של העיתון.
המזכירה הפנתה אותי לקומה השניה, בסוף המסדרון. חדור אש צעדתי
לכיוון המעלית. הקשתי בעצבנות על הכפתור. כעבור מספר שניות לא
יכולתי יותר, ופניתי לעבר המדרגות שמאחורי. עליתי במהירות
לקומה השניה, וצעדתי לסוף המסדרון תוך כדי שאני מתנשף. הדלת
הייתה פתוחה.
החדר היה גדול עם הרבה שולחנות וקירות נמוכים שמפרידים ביניהם.
זה כמו משרדים קטנים לאנשים קטנים, חשבתי. רעש הטלפונים היה
חזק. מנסה לתפוס את נשימתי, פניתי לבחורה שישבה מימין לדלת,
ותייקה דפים על שולחנה המסודר.
"סליחה" אמרתי "אולי את יודעת מי כתב את זה"? והצבעתי על הכתבה
בשער האחורי של העיתון.
"זה ב 'חדשות מהעולם'. תנסה את יוני ליד דלת הזכוכית שם
בסוף".
צעדתי במהירות שמאלה תוך כדי שאני מבחין בדסקים העומדים אחד
ליד השני. מודעות פרסומת על שקפים וגלילי נייר, גדולים וקטנים,
מחשבים וטלפונים. כתבות צבעוניות מודבקות בנייר דבק, לצד
מודעות אבל. כנראה שזה מה שהחיים שלנו שווים עבורם - כמה מילים
על נייר, הרהרתי בעצבנות. הגעתי לסוף המעבר. מצד ימין ישב בחור
מבוגר, בחולצת משבצות, בגבו אלי, רוכן על שולחנו וקורא.
"אתה יוני?" שאלתי בקול רועד.
הוא הסתובב אלי במבט משתומם.
"כן.. אני יוני.." ענה בתמיהה.
"אתה כתבת את זה?" שאלתי והצבעתי על הכתבה.
"על מראדונה? כן, אני כתבתי".
"תגיד, אתה לא מתבייש?" התפרצתי "לכתוב כזה דבר, כשאלפי אנשים,
אולי עשרות אלפי אנשים שאוהבים אותו, בוכים עליו? האיש הזה,
שלימד אותנו מחדש איך משחקים כדורגל, ככה להכפיש אותו?"
"להכפיש?!" שאל יוני.
"מספר 2??" קראתי בקול רועד. "מספר 2? מה אתה מבין בכלל מהחיים
שלך בכדורגל? מי אתה שתקבע שהוא היה מספר 2? הוא היה מספר1,
הגדול בכל הזמנים".
הטחתי את העיתון על שולחנו, ושלחתי את ידי להישען על אחד
הקירות הנמוכים, תוך כדי שאני נושם בכבדות.
יוני היה המום. "אני לא יודע מה להגיד... אני פשוט... אני
הבנתי שתמיד חשבו שפלה היה הגדול מכולם".
"מה פתאום!" הזדעקתי. "אף פעם לא הצליחו לקבוע. ואפילו הפרשנים
הגדולים טוענים שלפלה היו שחקנים גדולים לידו כשהוא לקח את
הגביע".
"בוא, בוא שב." אמר בטון אבהי. "רוצה לשתות משהו?"
"לא תודה" אמרתי, ולקחתי את כוס המים שהייתה מונחת בצדו השמאלי
של השולחן. התיישבתי על אחת הקופסאות שליד הכסא של יוני.
"מראדונה", לגמתי "הוא המלך האמיתי".
יוני השתתק. לאחר מספר שניות אמר: "אני לא מבין. למה זה מפריע
לך כל כך?"
"אתה לא רואה כמה הוא חשוב? זה לא סתם מישהו שהיה פעם משהו,
ועכשיו הוא עומד למות. הוא הסמל של כל החלומות שלנו. הוא היה
ילד שגדל בשכונת מצוקה וקיבל מתנה. מתת אל. הוא לקח את גביע
העולם לנוער. ואז ב-86' הוא הגיע למקסיקו וידע שהוא חייב
לעצמו, חייב לקחת את הגביע, למען ארגנטינה כולה."
"כן, אבל גם פלה היה מאותו רקע, וגם הוא עשה את זה למען ברזיל"
אמר יוני.
"זה נכון, אבל מראדונה עשה את זה לבד" עניתי. "לבד" לחשתי.
"תחשוב מה זה, להביא את גביע העולם, לבד. מתי פעם אחרונה עשית
משהו כל כך גדול, לבד? תמיד עוזרים לנו, תמיד פותחים לנו איזו
דלת. תמיד יש אנשים מסביבנו שדואגים לנו. אנחנו לומדים
באוניברסיטה, וההורים משלמים עלינו. אנחנו מתחתנים, והמשפחות
שלנו ממנות את החתונה, כי למי בגיל 25 יש מאה אלף שקל?
והוא, בגיל הזה, לקח את החבורה שמסביבו ועשה אותם גדולים. הוא
השתמש במתנה הנפלאה הזו שקיבל, והאמין שהיא באמת גדולה. הוא
פיתח אותה, הוא שכלל אותה. וכשהנבחרת לא הצליחה, כמו נגד
אנגליה, ומראדונה הרגיש שהחלום הולך ומתרחק, הוא לקח את הכדור,
עבר את כל המגרש דרך כל שחקני ההגנה, לבד, ושם את הכדור בשער.
נקודה.
אפילו מייקל ג'ורדן הגדול, לא לקח 5 שנים אליפות עד שקוקוץ',
רודמן, וסקוטי פיפן הפכו לשחקנים המובילים של הליגה. אפילו
ג'ורדן...".
"מראדונה" המשכתי "הוא התקווה שלי, שלך, של כולנו, אתה לא
רואה? הוא הגשים לנו את החלום. אדם כל כך קטן, גוץ, שמנמן,
לוקח את הכשרון שלו, מממש אותו ומראה לנו שאנחנו יכולים, כל
אחד מאתנו, להגשים את החלום הפרטי שלו".
יוני שתק. לגמתי עוד קצת מהמים שלא רציתי.
"אני מצטער" אמר יוני.
לחצתי את ידו והלכתי. זהו, אמרתי את דבריי.
בדרך חזרה הסתכלתי על האנשים הצועדים ברחובות, חיים את חייהם,
יושבים בבתי קפה ומעבירים עוד עמוד בעיתון. אחר כך בטח יזרקו
אותו, כי כל מה שכתוב בעיתון זה על דברים שהיו. וזה לא משנה
להם, כי הדברים כבר קרו. הם ישאירו את העיתון, אפילו לא יעטפו
בו דגים, כי היום קונים את הדגים קפואים בסופר. אבל אני אמרתי.


בבוקר שלמחרת, שוב ירדתי למכולת לקנות סיגריות. ערמת העיתונים
הייתה מונחת במקומה כתמול שלשום. החזקתי את העיתון לרגע
ועזבתי. אין טעם. ניגשתי למוכר לקחת סיגריות. לפניי עמדה אישה
מבוגרת שקראה את העמוד האחורי של העיתון. ראיתי תמונה של בקהאם
ולידה עוד תמונה של המאהבת שלו. הצצתי בכתבה. ואז ראיתי מודעה
קטנה, בצד השמאלי של העמוד למטה, עם הכותרת: סליחה. טעות.
מתחת לכותרת היה רשום: "בהמשך לכתבה שנכתבה אתמול על מראדונה,
ברצוני ליישר את ההדורים עם כל אוהדיו. ברצוני לומר תודה לאיש
הקטן גדול הזה, שהגשים עבורנו את החלום. זה שהראה לנו שאנחנו
יכולים להיות מה שרק נרצה. אחד מגדולי הכדורגלנים, אולי הגדול
מכולם. עבור רבים מאיתנו, תמיד תהיה מספר 1.
תודה לך, דייגו ארמנדו מראדונה.