מקום החניה שעד לפני רגע היה ריק, נתפס על ידי מכונית פרטית.
סביר להניח שהיה נשאר ריק אם הנהג היה מציית לחוקים, אבל לנהג
לא היה אכפת. הוא היה אזרח שומר חוק, אבל עוד מעט שום דבר כבר
לא ישנה. נותרה לו החלטה אחת, שאותה הוא יקבל בשעה הקרובה.
הנהג צעד במרץ לכיוון הגשר. השעה הייתה שעת ערביים והוא לא
עורר חשד, שכן הרבה אנשים עם מודעות לספורט היו הולכים בשעות
אלו על הגשר. הוא ניסה להחליט לאיזה צד לפנות כשהוא קופץ אל
מותו מהגשר, הצד שפונה לים או הצד שפונה לנוף האורבני של העיר.
הוא נזכר שהוא קרא פעם באיזה מקום שכל מי שקפץ מהגשר פנה לצד
הפונה לנוף של העיר. הוא לא הצליח להבין מה זה משנה עד אותו
רגע שהוא עמד שם ונאלץ להחליט. אם יפנה לצד של הים, יהיה שונה
מכולם, לפחות אם מה שהוא קרא היה נכון, וזה נתן לו תחושה של
שליטה. כמו כן אם כבר החליט להתאבד הרי שלא רצה שתוכניתו
תיכשל. יש פחות סיכוי שמישהו יציל אותו אם יקפוץ מהצד שפונה
לים.
ההחלטה נתקבלה - ים! הוא נתן מבט אחרון על העיר והחל לצעוד
לאורך הגשר עד לנקודה שמאפשרת קפיצה מהגשר. מבט חטוף בשעון
הראה כי יש לו עוד זמן עד השעה המיועדת, שעת יום הולדת השלושים
שלו. הוא רכן מעל מעקה הגשר, הסתכל מטה ואמר לעצמו, "קפצת
ממטוס, זה אותו דבר, רק בלי המצנח". מחשבה זו העלתה חיוך על
שפתיו, הוא בחן את סביבתו, כאילו אומר לעצמו, "זה הרגע שלפני
המוות, אין מנהרה לבנה, רק גשר כתום תלוי."
נהגי המכוניות שעברו על אותו גשר ברגעים אלו לא היו מודעים למה
שעומד להתרחש, אבל הולכת רגל אחת נעצרה לידו, "חשבתי שאמצא
אותך כאן." הוא הסתובב באיטיות, בחשש שהקול ששמע אכן שייך לה,
"את, מה את עושה כאן?" שאל בזעם.
"מה זאת אומרת? באתי למנוע ממך להתאבד," השיבה בשלווה, דבר
שעורר בו יותר זעם, ואז המשיכה "אני מכירה את כל התיאוריה שלך
לגבי גיל שלושים, להיות נשוי, עם ילד או לפחות אחד בדרך, לא
הרבה לבקש מהחיים ואם את זה אתה לא מצליח לעשות אז אין טעם
להמשיך לחיות."
"את מכירה", קטע אותה ואז המשיך "ובכל זאת לפני שלושה חודשים
קמת והלכת אחרי שלוש שנים מאושרות ביחד, לפחות מבחינתי. בגיל
שלוש-עשרה בערך הבנתי שבזוקה שיקרו לי ושאני לא אגיע לירח עד
גיל עשרים ואחת, אבל חשבתי שלזה יש סיכוי. לא חשבתי שתקומי
ותלכי ותשאירי אותי לבד עם שאיפות ילדות שלעולם לא יתממשו."
"תחשוב רגע," ניסתה להרגיע אותו, "אתה זוכר..." ואז קטע אותה
שוב, "כן, בטח שאני זוכר! אני זוכר איך אחרות אמרו לי: זה לא
אתה, זאת אני, אבל אז היינו בגיל הטיפש-עשרה. חשבתי שאמרת לי
שאת אוהבת אותי ושלא תעזבי שאת באמת מתכוונת לזה!" הוא נרגע
לרגע ואז הביט בשעון, עוד דקה והוא יהיה בן שלושים. הוא נישק
אותה, נתן לה את צרור המפתחות שלו, "המכונית חונה במגרש ליד
הכניסה לגשר, את יכולה להשתמש בדירה". ואז בלי להסס ובלי
להסתכל למטה, קפץ.
היא עמדה במקומה לעוד מספר דקות, מנסה לעכל את מה שהתרחש. אותה
נקודה שעמד בה קודם ונישק אותה, נותרה יתומה. עיניה נתמלאו
דמעות, "אבל, אבל, אני..."
כשהגיעה לרכב, מצאה דו"ח על חניה שלא כחוק, הכניסה אותו לתיק
ונסעה לתחנת המשטרה הקרובה על מנת לדווח על מתאבד. נאמר לה
שהסריקות יחלו בבוקר ועד אז אין לה מה לעשות וכדאי שתחזור
לדירה ותמתין לטלפון. כותרת העיתון של הבוקר דווחה על ניסיון
התאבדות שנכשל. הבחור שניסה להתאבד אמר בראיון כי לא הסתכל
לפני שקפץ ונחת נחיתה כואבת על סיפונה של ספינת תיירים, נחיתה
שהצילה את חייו אך עלתה לו ברגל שבורה.
כשפקח את עיניו בחדר ההתאוששות בבית החולים ראה אותה לידו, "מה
את עושה פה?"
"באתי לקחת אותך הביתה, הרופא אמר שהכל בסדר ואתה רק צריך לנוח
עם הרגל", השיבה בחיוך ואז המשיכה, "בוא הביתה, אני אטפל בך עד
שתחלים."
"ואחר כך?" שאל בספקנות.
"אחרי הלידה, תוכל אתה לטפל בי," השיבה.