אני עומד בחוץ, בחשכה, חש בקור העז מלטף את עורי ומזקיר את
נקבוביותיו, ובחום גופי היציב. אני מוקסם מין הכוכבים הבהירים
כל כך על רקע השמיים, רבים כל כך ועצומים רחוקים. הם תמיד
מזכירים את האין סוף. אני חושב על האינסוף וחש גם אותו מדגדג
בתחתית בטני, ומתפשט אל כולי.
בחלון סמוך שמואר באור לבן ראיתי נערה צעירה פושטת את חולצתה.
היא ערומה עכשיו, לא יודעת שאני צופה בה. החוץ נראה לה חשוך
למדי, אני מניח. וכל כך מואר בפנים. אני מבחין בעור בטנה הלבן.
בתווי גופה, בקימור גבה. היא ממהרת ללבוש עליה חולצה כהה. היא
מכבה את האור ושוכבת במיטה. נדמה לי שהיא צופה בי עכשיו, אולי.
אולי היא קצת יודעת. קצת.
פתאום אני מאוד נרגש. לחות מצטברת בעיניי ואני מחייך. זה לא
היא, זה אני. אני רוצה לרקוד והכוכבים נראים נוצצים יותר, וגם
החושך בדרכו. בהיתי בקיר הבית שמולי, שמואר באור קלוש על ידי
האור הבוקע מהחלון הסמוך אלי.
נזכרתי שהייתי מאוהב בילדה הזו, בסביבות כיתה ה'.
עולם מוזר. לפחות הוא נראה ככה מכאן, עכשיו.
אבל בסדר, לגמרי בסדר. אני נכנס קצת פנימה.

אוון ההיפופוטם אימץ צב זקן כאביו.