עומד במרכז ההמולה
צנום וקטון.
עיניו ירוקות וחיוורות
הברק שהיה בעבר, נעלם.
עורו השחום מהשמש, אפרפר
מהבוץ ומהאבק שהאנשים מטילים
עליו בהולכם הלוך ושוב.
תלתליו הארוכים והרכים
הפכו לתסבוכת משל עצמה.
עצמות הלחיים בולטות במיוחד,
רואים שאיבד משקל רב בזמן קצר.
גופו החטוב שפעם עוד היה קיים,
מיהר להצטמק והוזנח.
פתאום לרגע קט
נדמה והכל קפא.
ואישה אחת, ההיא מעברו
ממשיכה ללכת בקצב שלה.
לא ממהרת אבל נחושה בדעתה
להגיעה בזמן למקום יעדה.
והוא, עיניו פקוחות לרווחה,
מביט בה במבט רעב
טורף אותה במבטו
מחפש בה את מה שפעם
ידע שעוד קיים.
ומתאכזב. גם היא השתנתה.
ההיא הזו ששברה אותו.
זו שגרמה לו להיות מה שהוא עכשיו.
זוג עינים וגוף שלא מודע
לסובב אותו רק שקוע במחשבות,
עליה ועליו, על מה שהיה, פעם, עבר.
היא הייתה אישה יפה מאוד, צנועה.
לא הייתה שמה איפור והייתה לרוב
יחפה רק צמיד כסף דק מסביב לרגלה
העדינה. היא לבשה חצאית
לבנה שהתנופפה לה ברוח וגופית
ספגטי בצבע כחול כים עמוק.
שפתיה היו אדומות כדם,
כאילו נחתכה ושפתייה דיממו.
שערה הארוך, חלק ושחור,
מתנופף לו ומסתבך במעט.
עיניה עמוקות ושחורות כמו
מנהרות חשוכות וארוכות.
הוא היה יושב שעות מסתכל לתוכן,
מנסה לראות מבעד לזוג
החלונות השחורים.
כל זה הוא זכר היטב,
רק מבט אחד,
החזיר אותו אחורה, אחורה.
הוא רצה לחזור אחורה, להיות שם שוב.
אך המציאות זו המציאות ועכשיו
היא סתם כמו כל אחת, שמה איפור רב
זוהרת ממש, זוהרת פלסטיק.
מדברת בשפת היום יום.
הפכה לאחת מהם, אחת מכולם
כבר לא מיוחדת בדרך שלה,
אלא בדרך של כולם.
והוא עצוב לו, עצוב לו מאוד.
הולך צעד לקראתה,והיא בדיוק עוצרת
מונית, נכנסת וממשיכה למקום יעדה.
משאירה אותו, אותו בן-אדם שהפכה אותו אליו
עומד במרכז ההמולה
צנום וקטון.