צעד אחר צעד פסעתי למדבר
לבוש בשחור, עטוף, רק העיניים חשופות, חרוכות מאבק אך לא
כואבות..
הן כבר הפסיקו לכאוב מזמן, מאז שטיפת הלחות האחרונה עזבה
אותן..
המדבר התאים לי, יבש ושומם, בדיוק כמוני, פסעתי ופסעתי..
הימים עברו ואני הולך, לא זקוק למזון או שתייה, לא מוטרד מהשמש
הקופחת, כאב אותו מרגישים בני האנוש כבר מזמן הפסיק להטריד
אותי
פסעתי ופסעתי, מתקיים על כוח בלתי נראה, ניזון רק ממחשב אחת..
אני הולך למדבר, ובלב המדבר אעקור את ליבי.
ידי מלטפת את הסכין המעוקלת שנחה בחגורתי, הסכין שהרגה כל כך
הרבה תטעם עתה את דמי שלי..
יום רודף לילה ולילה רודף יום, אבל אותי אין רודף, התנים לא
מעיזים לעקוב אחרי, הנשרים מפחדים לחוג, אני לבד
כמו שתמיד הייתי, כמו שתמיד אהיה... מכתוב
ככה זה נמשך, אבדתי תחושה של זמן, הימים נראו כמתמזגים אחד עם
השני וכל יום נראה בדיוק כמו קודמו, אבל לי זה לא שינה.
וככה יום אחד, יום סתמי במיוחד, יום שלא היה אמור לשנות,
מצאתי!
מוקף בדיונות היה המקום המושלם, המקום המושלם בו אוכל לעקור את
ליבי..
התיישבתי שם, בישיבה מזרחית, עצמתי את עיני.. חזיונות העבר
החלו לעלות בעיני רוחי ואיתם באו גם השדים, גירשתי אותם הרחק
ממוחי, נשארתי שקט, דומם, כמעט מת
אני לא יודע כמה זמן נשארתי באותו מקום, אני יודע שכשפקחתי את
עיני השמש הייתה בדיוק מעל ראשי, הדיונות שהיו במקום הסתלקו
להן מזמן, כל הנוף השתנה.
כל הנוף, ורק אני נשארתי דומם, נשארתי קבוע, חיוך כמעט עלה על
שפתי כשהבנתי זאת, חיוך מריר שהיה מכה אימה בלב כל הרואה
אותו..
הגיע הזמן.
שלפתי את הסכין, הייתי מוכן, כל הצעידה במדבר חלמתי על הרגע
הזה, רגע החופש הרגע בו הכאב יפסיק ואוכל להיות חלק מן המדבר
שכה אהבתי.
לקחתי את הסכין בשתי ידי וכיוונתי את חודו אל מרכז ליבי.
רגע לפני שלחצתי, רגע לפני שהסכין חדר אל תוך גופי נזכרתי
בסיבה, בסיבה הארורה לייסורי התופת שלי, בסיבה הארורה לכך
שאיני יכול לחוש יותר כאב, בסיבת המוות שלי, הסיבה שהשאירה
אותי כקליפה מהלכת, סהרורי, כל כך הרבה שנים...
הסכין חדר לגופי וכלום לא קרה.. שלפתי אותו ולא טיפה אחת של דם
הייתה עליו..
קיללתי אותה "ארורה את!!"
דחפתי יד אל תוך חזי ומצאתי ערמת שרצים מתערבלת ומבחילה במקום
בו היה פעם ליבי.
הפצע נסגר עד מהרה, הסתכלתי על הסכין...
הוא היה מונח על החול, עדיין צמא לדם..
התמלאתי בזעם עם ההבנה המחרידה
לקחתי את הסכין וצעדתי איתו שלוף לעבר הציויליזציה..
צעדתי ומחשבה אחת מהדהדת בראשי, מצליחה להשמיע את עצמה מעל
הדהוד הכאב הבלתי פוסק שהביא אותי למדבר..
"אני יודע מי אני"