תפוז רקוב וקליפות ריקות מתגלגלים מתחתיה. כאן, בשדה שקרוב
לבית שלה, בו בילתה את רוב שעות אחר הצהרים והבוקר שלה ביסודי,
אולי תרגיש מוגנת, לא מופקרת בידי הוריה.
יש לה כאן כל מה שהיא צריכה.
אוכל, תפוזים, מים, שהזורעים משקים בהם מדי פעם, מקום שינה,
ליד העץ הגדול במרכז, שם ארגנה לה מבעוד מועד שק שינה, שתי
שמיכות מגולגלות וכרית. כן, גם כרית. שתהיה לה גם כרית, מה
יש?!
היא תפרוש לשם היום עם רדת החשכה. מאוחר יותר, בעלטה הכבדה לא
תוכל למצוא את הדרך שלה אל העץ, למרות שהפרדס הזה מאז ומתמיד
היה ביתה. שעת צהריים. חם. היא מורידה את הסוודר העבה שלקחה
איתה. מתחתיו יש לה חולצה ארוכה, אחת משלוש שהיא שומרת שם על
העץ שלה. היא הגיעה לשלולית קטנה ורדודה. דמותה שהשתקפה במים
לא השתנתה מאז הביטה בה בפעם האחרונה, בחדר האמבטיה לפני
שיצאה.
שיער שחור ארוך חלק, עיניים חומות, לחיים שמנמנות. ריסים
ארוכים ארוכים, כמו שאמא הייתה אומרת, ומושכת את ה-י'. המחשבה
על אמה גרמה לה להזיל דמעה שמנמנה וגדולה, שנחתה היישר אל תוך
השלולית, ויצרה שם עיגולים הולכים וגדלים.
התמונה התייצבה בחזרה, אך הפעם היה בה משהו שונה, זר שלא היה
שם קודם. פנים של נער בהיר עור בצבצו שם.
בצווחת בהלה קטנה היא קפצה ונסוגה אחורה, ופגעה בו. הוא אחז
חזק בידיה, כמעט מועך אותן, אחר כך החזיק ביד אחת את שתיהן,
והשתיק אותה. פניו לא נראו חורשות כל רע, אך היא פחדה כל-כך.
ידיה היו לפותות כל כך חזק עד שאיבדו כליל את יכולת תנועתן.
"אני לא עושה רע. סרגיי רק רוצה שואלת שאלות." הוא אמר בקול רם
וברור.
"מה?" היא אמרה, משתאה.
"שאלות," הוא אמר. "אפשר?"
"הממ...כן..." היא מלמלה.
הוא הרפה.
"את ראית אולי אותה?"
"הא?"
"אותה?"
עכשיו שמה לב שהוא מחזיק תצלום ישן, שחור לבן שדהה, תמונת
פספורט של נערה.
התצלום לא נראה לה מוכר בכלל, אבל העיניים של הנערה כמו צרבו
בעורה.
"לא."
"בכלל בכלל לא?" פניו נפלו.
"לא. בכלל לא." אמרה. "אני מצטערת." הוסיפה כאשר ראתה את הבעת
פניו.
"טוף. תודות לך." אמר ופנה ללכת.
היא התיישבה שם, וחשבה לעצמה את המחשבות שלה, על המשפחה,
הלימודים ועל גיא. היא נשארה כך שעה, והיא לא שמה לב שהעלטה
מתחילה לרדת.
היא קמה ממקומה, ממהרת למצוא את העץ, לפני שיחשיך לגמרי.
היא נעמדה והתמתחה, מנסה להתחמם מקרניים אחרונות של שמש.
היא הבחינה במשהו על הרצפה. התצלום של הנער ההוא.
היא הרימה אותו, ונאנחה. הבטיחה לעצמה שתעשה סיבוב קצר לפני
שתחזור לעץ שלה, כדי לחפש אותו ולהחזיר לו את התמונה.
היא הסתובבה מעט, אבל לא היה כל סימן לנער.
היא סבה על עקביה, אור מעט מאוד מאיר את דרכה.
היא החלה מאיצה, שלא תיתקע בחושך.
היא הגיעה לעץ שלה.
שלה. לא שלו- אז למה הוא יושב שם?
סרגיי היה שרוע ממוטט על השק-שינה שלה, שהניחה שם לפני קצת
פחות משבוע.
היא התרגזה, אך עוד מבית הייתה מנומסת, ולכן רק התקרבה אליו
והשתעלה קלות.
הוא פקח את עיניו לאיטו, ונבהל ממנה.
"מה עושה פה?" הוא מלמל, קורי שינה עדיין אופפים אותו.
"זה שלי, השק שינה, הכל." אמרה קצרות.
לקח לו קצת זמן להבין, אבל אז הוא אמר:
"לא. שלי. אני למצוא לפנייך."
היא התרגזה.
"לא, זה שלי. מהבית שלי, כתוב על זה את השם שלי."
הוא היסס רגע.
"לא. את השארת זה פה-עכשיו שלי."
היא הייתה מיואשת. חשבה שהוא נחמד, שהוא יבין. עשתה לו טובה,
חיפשה אחריו כדי להחזיר לו את התמונה...
היא חשבה שנייה.
"תראה מה יש לי." היא אמרה והוציאה את התמונה מכיסה. עיניו
נפערו כאילו בזה הרגע התבצע לפניו מעשה קסמים.
"איך עשית את זה?" הוא בהה בה, נדהם.
"אתה רוצה את זה בחזרה?" היא שאלה.
הוא חזר לעשתונותיו במהרה.
"תביאי." הוא אמר קצרות.
"לא." הייתה תגובתה.
הוא קם מהר וניסה לחטוף את התמונה מידיה, אך היא הייתה זריזה
יותר.
היא ראתה את המבט בעיניו, וחשה אשמה. הוא התבונן בה כמו כלבלב
קטן וחולה.
"תראה- אתה תביא לי את זה", היא הצביעה על השק שינה, "ואני
אביא לך את זה."
הוא נראה חוכך בדעתו, ולבסוף פלט "את קודם."
היא ראתה את זה כחולשה, וחשבה שהוא בטח מפחד ממנה.
"טוב."
היא הושיטה לו את התמונה.
הוא תפס את השק שינה והחל לרוץ.
היא נדהמה, והחלה לרוץ אחריו בין שורות העצים. העלטה הייתה
מוחלטת, והיא רצה אחרי הרעש שיצרו נעליו כאשר חבטו בקרקע.
הם הגיעו לגבול בין הפרדסים, מופרד בגדר.
היא ראתה את פניו המפוחדות, ואת בגדיו הבלויים, ולשנייה שקלה
לוותר ולחזור אחורה.
אבל אז הוא פנה והחל לרוץ לאורך הגדר.
היא השיגה אותו, ותפסה בחולצתו המרופטת.
הוא בלם, והרים ידיו באוויר כמי שנכנע.
הוא התנשף כל כך, והרי הם לא התרחקו כל כך הרבה.
הוא התבונן בעיניה, ולא אמר מילה.
"למה?" היא שאלה.
"קר".
"גם לי".
"את תחזרי בית שלך עוד מעט, אני מכיר ילדות כמוך." הוא ירה.
היא נעלבה.
הוא מכיר בנות כמוה? הוא לא יודע מי היא בכלל!
"תחזיר".
"לא יכול".
"תחזיר!"
הוא שמט את השק שינה על הרצפה, השתחרר מאחיזתה והמשיך ללכת.
הוא נראה כל כך עגום, שכמעט והחזירה לו את השק שינה בחזרה.
היא נעמדה במקומה. לא היה לה מושג איפה היא עכשיו, ולאיזה
כיוון היא צריכה ללכת.
החשכה הפחידה אותה יותר מכל.
מה תעשה עכשיו?
"היי! סרגיי!" היא צעקה אחריו. והוא, כאילו חיכה רק לזה,
הסתובב במהירות.
"מה?"
"בוא רגע."
הוא התקרב.
"תראה לי איך חוזרים."
הוא הטיל את ראשו אחורה, בצחוק רועם, שנראה כל כך לא אופייני
לפניו העצובות.
"עכשיו רוצה טובות מסרגיי? קודם לקחת שמיכה, עכשיו רוצה לדעת
איך הולכת!!!" הוא התפקע מצחוק.
"תעזור לי!" תבעה ממנו.
"את להחזיר שק שינה- אני עוזר."
"אוף," רטנה. "לא צריך!" והסתובבה.
היא חזרה לכיוון המשוער ממנו הגיעה, וכיתתה רגליה בין שורות
העצים, שנראו אותו הדבר.
למה? למה היא הייתה צריכה לרוץ אחריו?! למה היא הייתה צריכה
לעזוב מלכתחילה?! ואז היא נזכרה.
היא נזכרה בגיא, בעומר- המשפחה שלא תמכה, והדמעות החלו לזלוג
מעצמן.
היא המשיכה ללכת, נזכרת איך אהבה אותו, את גיא, ואיך עשתה מה
שעשתה עם עומר, למרות שהם היו חברים, היא חשבה סתם להשתעשע,
והוא כל-כך נפגע.
נזכרה איך אחרי שדיברה עם גיא והבינה איזו טעות עשתה, קיימה את
הבטחתה ואמה לעומר שזהו זה, אין עוד את המשחקים האלו יותר.
נזכרה איך עומר כעס, ואיים. נזכרה איך ניסה להרים יד והיא
ברחה.
ואז, הזיכרון הכי צורם, שתמיד עמה, כאילו מישהו צרב אותו שם עם
מתכת מלובנת- איך סחט אותה עומר.
איך היה מתחבא לה בהפסקות, או בשיחים אחרי בית-ספר, תופס אותה
בכוח ולוקח אותה איתו. איך היה משליך אותה לתוך אותו מבנה נטוש
שנהגה לפקוד פעמים רבות כל-כך, ואיך הייתה יוצאת משם, רוכסת את
מכנסיה וממררת בבכי.
איך סיפרה לגלי, חברתה הטובה, ואיך זו התעלמה, ואמרה שיעבור.
איך לא הבינה.
איך הייתה מתחמקת מגיא, איך הוא ניסה לדבר, איך שכאב לה, הכל.
ואיך שעדיין כואב.
והיא המשיכה ללכת, גם אם לא היה כל כך חשוך לא הייתה רואה,
משום שהדמעות שהציפו את עיניה הסתירו לה הכל.
ונזכרה איך סיפרה לאחותה, ואיך היא חיבקה ואהבה, ואיך סיפרה
לאמם במקומה, ואיך אמא לא עזרה, רק כעסה וצעקה.
ונזכרה איך אמא שלה ניסתה לשוחח איתה, ואיך היא הבינה שאמא לא
תעזור.
ואיך הבינה שמכאן אי אפשר עוד לרדת, אז לקחה את עצמה בידיים,
והתארגנה ליציאה מהבית.
ועכשיו היא כאן.
לא יודעת איפה היא, או לאן היא הולכת.
היא ניסתה להיזכר איפה פנתה, אבל ללא הועיל.
פתאו
ם שמעה רעש משמאלה.
הייתה בטוחה שזהו זה- היא הולכת למות, שזה איזה מחבל, או איזה
רוצח, או השד יודע מה, ניסתה להיות בשקט- אולי המטורף לא ישים
לב, ואז היא ראתה אותו מגיח מבין השיחים, קודם רגל אחר כך
השאר.
היא רעדה.
"אה, הבהלתי אותך?" אמר סרגיי, וחייך.
היא חושבת שהיא חייכה, גם אם רק מתוך הקלה.
"מאוד- אתה לא יודע."
"אני יודע הכל."
היא התעלמה מההתנשאות שבדבריו.
"מה אתה עושה פה?"
"או..." הוא נשמע כאילו חיכה רק לשאלה הזאת. "אחרי שאת הלכת,
אני לחשוף רגע, ואז להבין שאותך הולכת פה מנסה מוצאת דרך חזרה-
אני חייב לראות." הוא חייך חיוך מעצבן.
"אהה." היא הנהנה, והמשיכה ללכת. הוא צעד אחריה.
"וגם כדי סרגיי שומרת עלייך- מאוד מסוכן פה לילדות כמו שאת."
היא התעצבנה.
"מה אתה יודע עלי בכלל?! אולי תסתום כבר? אתה אפילו לא מכיר
אותי!" שאגה.
הוא נראה מעט מופתע.
"אני לראות כבר הרבה בנות כמוך..." הוא התחיל למלמל.
היא הרגישה שאולי התעצבנה קצת יתר על המידה.
"אני מצטערת. אני קצת עצבנית. זה הכל."
"טוף."
הם המשיכו ללכת ככה, בערך חצי שעה, היא מובילה והוא אחריה.
"תגיד לי, זאת הדרך הנכונה?"
"לאן?"
"לעץ עם הדברים שלי."
"לא."
"אז למה אתה לא אומר לי?!"
"אני לא חייב."
היא הייתה מיואשת.
כעת היא בטח נמצאת קילומטרים מהעץ ההוא, וכל מה שהיא רוצה
לעשות עכשיו זה פשוט לישון.
היא השתתקה והמשיכה ללכת, משלימה עם העובדה שכנראה תיאלץ לחכות
עד הבוקר כדי לפחות לנסות לראות איפה היא נמצאת.
והם הולכים ושותקים.
היא שמה לב בזווית עינה שהוא מתבונן בה. היא לא ידעה מה המבט
המהורהר שעל פניו אומר.
"מה?!" היא הסתובבה וצעקה עליו.
הוא נבהל.
"מה...?"
"למה אתה הולך אחרי?! למה?! כדי לראות אותי נופלת? מתייאשת?!
למה?!?!?!"
היא צרחה תוך כדי בכי, ושלחה את ידיה כדי להכות אותו, אבל הוא
התחמק והיא ויתרה.
"להירגע, ילדה, שקט..." הוא לחש.
זה רק עצבן אותה עוד יותר.
"מה אתה רוצה?!!?!?!?!" היא צרחה.
"כלום." הוא אמר בשקט.
גם היא השתתקה. כל מה ששמעו עכשיו היה קול משיכותיה הקצובות
באפה.
"קחי- יש לי טישיו." הוא אמר והושיט לה נייר טואלט.
היא שקלה אם לקחת את הנייר ממנו או לא.
"תודה." אמרה לבסוף, וקינחה את אפה.
הם הלכו עוד רבע שעה, שנדמתה כשעתיים.
ופתאום, אחרי כמעט שעה של דומייה (שנקטעה מדי פעם), הוא פצה את
פיו.
"למה את בוכה?"
"אני? אני לא בוכה." היא ענתה.
"לא כאן, קודם." הוא מלמל. אולי פחד שתתפרץ עליו שוב.
"אה." היא מלמלה. "זה שום דבר. לא משנה."
הוא אזר אומץ.
"זה לא שום דבר. את בכית שעה אולי! תגידי, אני לא מגלה."
היא הרהרה.
ואז היא סיפרה לו. סיפרה לו הכל. לא היה איכפת לה שיידע. לא
היה איכפת לה אם יבין, היה רק איכפת לה שהוא הקשיב, ואולי מדי
פעם עצר אותה כדי שתבהיר משהו.
היא סיפרה לו על הכל.
על גיא, על גלי, על אמא, וכן, גם על האונס.
והוא שתק והקשיב.
והיא התאהבה בהרגשה הזאת של השקט, שרק היא מדברת, ומישהו
מקשיב, ומבין שהוא צריך רק להקשיב עכשיו.
היא התאהבה בהרגשה של לספר.
והנה היא כאן, כותבת לכם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.