השעה היא אחרי חצות והמחנה דומם. אני יושבת על המדרגות הצרות
בין המאהל למקלחות המתקלקלות תדיר, נותנת לרוח הקלושה לפרוע את
שערי. המאהל שקט, כולן ישנות לאחר יום מתיש ולרגע אני אסירת
תודה על השקט, על הרגע הקצר הזה של לבד, מופרדת על-ידי החשכה
משישים אנשים שנתחבו לתוך חיי בחודש האחרון.

אני נשענת אחורנית על ידיי, מתבוננת בצמרות העצים עשירות העלים
שמצטיירות בברור חד על רקע השמים הכהים, עם ירח כמעט מלא שט
בהם. אם אתבונן אך כלפי מעלה אוכל לנתק את עצמי לרגע מהמציאות
של המחנה ופשוט לשקוע לתוך היופי של הטבע. בנאלי, כן. אבל
אנשים חונקים אותי.

אני שומעת את צעדיה הקלילים על שביל הבטון, מרגישה יותר מאשר
רואה אותה מתיישבת לידי על המדרגות.

עדן.

אנו יושבות לרגע בדממה עד שהיא מושיטה את ידה ומזיזה קווצה
סוררת של שערי מפניי. "האם הופתעת?", היא שואלת ברוך.

"לא", אני עונה, ואפילו מגע רפאים זה של אצבעותיה מאיים למוטט
אותי.

"למה לא?"

אני משעינה מרפקים על הברכיים, קוברת את ידיי בשערי. "אני לא
רוצה לדבר על זה".

היא לא מתווכחת, נותנת לדממה לעטוף אותנו. לרגע אני יכולה כמעט
להאמין שאני שוב לבד, אבל לא - היא כאן, במרחק נגיעה, ונוכחותה
הלא חודרנית איכשהו מצליחה לשבור מחסומים.

"מכירה את הסיפורים האלה שיש בכל משפחה, מין מיתוסים פרטיים
כאלה שנזכרים בהם שוב ושוב? מעשיות שמעוררות צחוק באסיפות
משפחתיות? כמו טיול בו הם נתקעו עם בעיה במנוע לשלוש שעות
באיזה כביש שכוח אל באמצע הלילה? או ילד שהכניס את ראשו בין
הסורגים של איזה מעקה ונשאר תקוע שם?" אני עוצרת לרגע, מתפלאת
מהאדישות המוחלטת שבתוכי. איך אנשים אחרים, במשפחות אחרות, היו
מגיבים על כך? בהפתעה? בכעס? בזעזוע?

מצד שני, במשפחות אחרות רוב הסיכויים שדבר כזה לא היה קורה.

עדן נעה קרוב יותר אלי, כורכת את זרועה סביבי, מעודדת אותי
להמשיך.

"במובן הזה המשפחה שלי לא יוצאת דופן. גם לנו יש כל מיני דברים
כאלה שצוחקים עליהם למרות שהם לא ממש מצחיקים... כמו הפעם
הראשונה שהחלטתי לצייר עם צבעי שמן... אבי היה בדיוק באמצע
איזה שהוא ציור מלא פרטים של נוף ושמים, נמל, אוניות - אינני
זוכרת בדיוק מה זה היה. הוא הלך לאכול ארוחת ערב ואני החלטתי
להוסיף קצת מעצמי לתוך הציור. עם צבע שחור..." אני צוחקת צחוק
קצר, חציהו טבעי וחציהו הרגל. "משום מה כשרוני האומנותי לא
הוערך כהלכה וקיבלתי מכות הגונות".

"בת כמה היית?" עדן כמעט לוחשת.

"לא יודעת. שלוש. ארבע. הגיל הצעיר בו מתגלים נטיות גאוניות",
אני מגחכת. "בכל מקרה, אין זה מה שרציתי לספר לך. יש סיפור
אחר... כשהייתי תינוקת חליתי בדלת ריאות רצינית - כנראה הרגשתי
צורך להיות מיוחדת כבר אז - והביאו אותי לבית חולים עם חום
ארבעים... אמי סיפרה לי שאבי בכה". אני נעצרת לרגע, חשה את ידה
של עדן מתהדקת סביבי ומחייכת במרירות. "היא אמרה שזה היה אחד
מאותם מקומות מטופלים היטב בהם אף פעם אין מספיק מיטות ותיקנים
זוחלים על הקירות. חלק גדול מהאנשים נאלצו לשכב על הרצפה. פעם
אישה אחת העירה את כל המחלקה בצרחות כי אחד מהג'וקים הענקיים
האלה זחל לתוך שערה..."

עדן נרעדת. אני מחייכת לתוך האפלה.

"כמה ימים לפני שסוף-סוף שיחררו אותי הביתה, אחת האמהות נטשה
את הבת שלה. השאירה את התינוקת עם פתק בו היה כתוב שהיא מבקשת
שיטפלו בילדה כמה שנים, עד שהיא תחזור לקחת אותה. היא הייתה
בערך באותו גיל איתי - בת שש, שבע חודשים, והציעו לאמי לאמץ
אותה. הרי היה ברור שלא יהיו לה יותר ילדים". אני משתתקת שוב,
רואה בעיני רוחי קירות צהובים מלוכלכים, עם צבע מתקלף, צרחות
של תינוקות מהדהדות ביניהם, אחיות אדישות במדים מקומטים נעות
כה וכה.

"לא היה לה האומץ. גם בגלל חוסר הניסיון שלה בגידול ילדים -
תחשבי שהיא בילתה איתי חודש בבית החולים ההוא, אני מניחה
שהאחריות שבגידול שתי תינוקות הפחידה אותה כהוגן, וגם בגלל
שפחדה שהאם באמת תחזור ותיקח את הילדה אחרי שכולנו ניקשר
אליה... אחרי הכל זה קרה לפני יותר מעשרים שנה, ועוד במדינה בה
אימוץ לא היה דבר שנעשה דרך בתי משפט וועדות מפקחות. לפחות לא
כשמדובר בעניים.

"לכן בהתחלה בכלל לא הבנתי על מה אבי מדבר. כשאת מתקשרת הביתה
אחרי שהעברת יום שלם בקרצוף המחנה במזג אויר שרבי ובילית חצי
מהלילה בפתיחת וסגירת שערים בשביל איזו משאית מטומטמת שהייתה
חייבת לצאת ולהיכנס לבסיס כל חמש דקות... טוב, זה לא בדיוק מה
שאת מצפה לשמוע".

"חשבת שהוא מדבר על התינוקת ההיא?" עדן, המפלט שלי. אני רוצה
לטבוע בזרועותיה, בניחוח הבושם העדין שלה, בחום גופה. לשכוח
הכל.

"טוב, הוא אמר 'ידעת שיכלה להיות לך אחות?' מה עוד הייתי אמורה
לחשוב? שאמי הסתירה ממני עוד פרט מעברה, כמו שהיא הסתירה כל-כך
הרבה דברים אחרים?

"אבל לא, לא הופתעתי. אמי תמיד השתדלה לגונן עלי - אם זה מפני
החגורה של אבי, הצטננות חורף או פשוט צער מיותר. ואני גם מניחה
שבשבילה זה היה זיכרון כואב בצורה בלתי אפשרית. היא רצתה ילד
המון זמן... אחרי הכל, אבי כמעט התגרש ממנה בגלל זה. היא
החליטה ללדת למרות שמחצית הסיכויים הצביעו על כך שתמות תוך כדי
התהליך..."

אני שוב תוהה על האדישות שבקולי. לבטח התגובה הנורמלית היא
שאהיה לפחות קצת נסערת?

"כל זה איכשהו מאוד סוריאליסטי. להתקשר הביתה מבסיס טירונות רק
כדי לשמוע את אביך מדבר בנימה קלילה על כך שאמך בבית חולים
מאותה סיבה שגרמה לה ללדת תינוקת מתה לפני עשרים שנה.

"ואת יודעת מה לגמרי מגוחך? שבמשך שנים היא הייתה מספרת לי עד
כמה שהלידה הראשונה והיחידה שלה הייתה קלה. איך היא עלתה ברגע
האחרון על אוטובוס - מן הסתם אבי לא היה בנמצא אפילו אז -
וכמעט ילדה אותי בדרך".

אני משעינה את מצחי על כתפה של עדן, נותנת לזרועותיה לעטוף
אותי, מברכת על המגע המנחם. אני לא רוצה לחשוב, לדמיין,
להרגיש, לדעת. הלוואי והייתי יכולה להישאר כך לנצח, מאחורי מסך
של רוך שחוסם את כל העולם.

"את מתכוונת לבקש חופשה מיוחדת ולנסוע הביתה?" נשימתה מניעה
קווצות של שערי, כה קרובות אנו.

"לא". אני לא מתיקה את מצחי מכתפה ותשובתי נשמעת מעומעמת. "אבי
אמר שהם לא רוצים שאחזור. 'באמת שאין צורך'. אמי תחזור הביתה
מחרתיים... זאת הדרך בה נעשים דברים במשפחתי. סודות וריחוק.
שוב, לגמרי לא מפתיע". אני משתהה. "אני שמחה שאת כאן".

אני חשה אותה מחייכת. "תמיד", היא עונה.

לפתע אני שומעת צעדים ומתרחקת ממנה במהירות. שתי אלומות אור
מופיעות בצד הרחוק של בניין המקלחות, מלוות בדמויות לבושות
מדים. פטרול לילה. החיילות דורכות ברעש על זרדים מיובשים מסביב
לגדר, משתדלות לא למעוד בחושך. "כשאחזור הביתה, אישן במשך
יומיים", אני שומעת אחת מהן אומרת.

הן נעצרות כשהפנסים שלהן לוכדים אותי באלומותיהם. הן מתבוננות
בי בהפתעה חשדנית.

"יצאתי לעשן" אני ממהרת לתרץ.

זה מספק. הן מחייכות וממשיכות בסיורן, רוביהן נחבטים כנגד
גביהן בעייפות.

אני קמה על רגליי ונושמת עמוקות. הירח נעלם מאחורי ענן
ונוכחותה של עדן התפוגגה לתוך הצללים. לפעמים אני שוכחת שהיא
לא אמיתית, הצורך שלי בה כה נואש שהוא יוצר אותה מהלא כלום.

אולי יום אחד אעזור מספיק אומץ כדי להתקשר אליה, כדי לנסות
לאחות את השברים של הידידות שלנו. יום אחד, כשאהיה מוכנה לכך
שאולי תדחה אותי מעליה.

ובינתיים, הלילה הזה, העצים, הירח, הגילוי של אחד הסודות שאמי
שמרה מפניי במשך כל השנים האלה - יהיה רק עוד דבר אחד שלא יהיה
לי עם מי לחלוק... ואולי זה רק לטובה.

אני יורדת באיטיות מהמדרגות ופונה אל אוהלי.