עומדת איתי, שתינו
ואני מסתכלת עליה.
על הרוח בשיערה הארוך
שמדיף ריח ורדים.
עיניה חצי עצומות למנוע דמעות של כאב
וידיה מצולקות בצער, צער של מלחמה פנימית.
ראשה פונה מדי פעם לאחור,
מסתכלת אל האופק מעיפה מבט, בודקת, מחפשת.
גופה ודמותה שתיהן רועדות מקור או מיסורים,
ועורה חלק כה.
שומעת אני את הרוח ואת טיפות השצף קצף מן הים שלמטה
ניטחים על פניה.

על הצוק עומדת איתי, שתינו.
ואני מסתכלת עליה, והיא עלי...
משליכה עצמה ונופלת.
ואני רואה אותה מתנפצת כמו כוס זכוכית כנגד העולם,
ומחליטה שלא היום אולי מחר.







E
Christian