451 מיסיסיפי...
469 מיסיסיפי...
487 מיסיסיפי...
אני סופר את השניות שאני רץ, איפה הייתי?
משתדל שלא לאבד כיוון או להיכנס בעמוד.
חבורה של הומואים גלוחי ראש רודפים אחרי כבר קילומטר או משהו,
מחזיקים סכינים בידיהם. ובשעה שאני חולף על פני הכיכר אני רואה
את טוני, חסר הבית האומלל שבעצם יש לו בית - הוא פשוט נהנה
לבלות את ימיו בבגדים מסריחים מביוב ולבקש נדבות, הוא עומד
במרכז המזרקה עירום כביום היוולדו, משפריץ ניטרוגליצרין לכל
עבר מתוך איבר מינו הגדול בצורה לא פרופורציונאלית לגופו
ומשריץ קריאות כנגד הממשל החדש בזמן שהשוטרים המקומיים חובטים
בו באלותיהם ומדגימים לתיירים ולעוברי האורח אלימות משטרתית
מהי.
אה, רגע, אני בורח...
אסור לי לאבד ראש.

ממי אני בורח?
כבר אמרתי לכם - חבורת מתרוממים נאצים עם סכינים!
למה?
עברנו לידם, אני וחורחה, כשיצאנו מביתו של סמי - הפושר החביב
שלנו - לאחר מנת מורפיום שתספיק לנו להעביר את היום. בכל אופן,
אז הם ראו אותנו, ישר חשבו ג'אנקים והתחילו בשמות ובקריאות
גנאי.
אני, שלא דופק חשבון, הסתובבתי, משכתי למטה את המכנסיים
והשפרצתי זרם של שתן ירקרק, חולני ומכור על גבו של אחד מהם ואז
צחקתי על חבריו שעמד להם רק מצפייה באיבר המדוקר שלי...
ומשם זה כבר ברור, לא כן?

איך אני יוצא מהבוץ הזה עכשיו?
אני והפה הגדול שלי!
המממ.... לא - אני וה"הוא" הגדול שלי!
אבל להגנתי אומר ש-when you have to go you just have to go,
ושמעתי שהתאפקות יכולה לגרום מחלות חמורות, אז למה לנסות למנוע
את הבלתי נמנע?

קופץ מעל הגדר,
דרך השער,
סביב העץ
ומאחורי הבניין הישן

לתוך... כן! כנסייה! ניצלתי בנס!

נכנס לכנסייה,
שקט כאן מדי, בצורה חשודה.
הדלת נפתחת שוב מאחוריי -
מי הם אם לא האס אס נושכי הכריות?

"מקלט!" אני צועק.
"מקלט!, מקלט!, מקלט!"... שומעים את קולי מהדהד בכל הכנסייה.

מתקרב אלי ההוא, נו... זה שהרטבתי לו את החולצה, מפיל אותי אל
הריצפה במכת קראטה ואני כבר חושב- רק שלא יקפוץ ויתחיל לחבק
ולנשק אותי...
הוא מחזיק את הסכין קצת קרוב מדי לגרון החשוף שלי, מפשיל את
מכנסיי, ואז אחד אחד לפי תור הם עוברים, הליבארצ'יס האלה,
ומשחקים מסירות על פי הטבעת שלי...
לא שאני נהנה!
כלל וכלל לא!
אבל זה עדיף מלחטוף מכות רצח מחבורת ילדות קטנות שמרכיבות
פין...

בכל אופן, אז התור כבר נגמר והבחור מסתכל עליי ואומר לי בקול
גבוה ודק - "תסתכל על עצמך, נקבה!"

ואני יודע שזה לא במקום או בזמן המתאים לומר אבל מתוך
אינסטינקט מוות פשוט נפלט לי - "מי? אני או אתה, אלטון?..."
תוך כדי העפת מבט קלה על איברו הרוטט ומתרומם מעלה מעלה.

הוא תופס את ידי, מניח אותה על החבילה שלו ושואל - "איבדת
משהו, חבר?"

אז אני חושב טוב טוב - האם באמת כדאי לי לענות לו?
אפילו רק כדי שיעזוב את ידי ואוכל להרחיק אותה מה"דבר" שלו,
לרוץ לשטוף אותה ולהקיא את נשמתי מתוך התעוררות חלחלה מסוימת
למגעו.

"אממ... לא..." אני ממלמל.

ובהנף יד קצר וחד -
צ'ופ צ'ופ! הוא מנחית סכין קצבים על הכלי שלי.
הכאב!... והוא הלך.

ואני נשאר שם, זוחל ומקרטע לעבר המזבח, משאיר אחרי שביל דם לכל
אורך המעבר. אני מטפטף דם על הנרות ועל המושבים, לתוך כוס המים
הקדושים, מורח קצת על הלחם הקדוש (היי... לפחות לנצל את המצב
המסריח ולנסות ליהנות ממנו...) ואז אני קופץ על פסל מריה
הקדושה ובלי שום בושה גונח מעליה ומתחיל לתקוע אותה שוב ושוב
עם האיבר החסר, מורח עליה שלולית של דם מהול ורקוב בלי לשים לב
לכומר שרק נכנס ומתחיל להשריץ בפאניקה -
"הוי אבינו שבשמיים אנא קדש אותנו הגן עלינו מכל פגע... בלה
בלה בלה... אמן" והוא מקפץ אליי כמו ילדה בת 6 ומושך אותי
ממריה, מסתכל על הכתם האדום מאג'נטה שנמצא בדיוק באיזור של
מה שהיינו קוראים ואגינה ופורץ בבכי. אני, אחרי היום שהיה לי,
לא דופק חשבון, ודוחף את פרצופו היישר אל תוך החור המדמם החדש
שלי בחיוך מדושן, הוא המום ללא מילים, עם אף מטפטף, יושב שם
בזמן שהנזירות נכנסות ומתעלפות אחת אחת ואני יוצא חזרה
לרחוב...
מחפש ת'מתרומם הבא להשתין עליו...
המממ... טוב... אולי לא להשתין עליו...

ונראה אתכם! רק תעיזו לקרוא לי ג'אנקי!