הלילה חלמתי חלום.
אלוהים הופיע בחלום שלי ואמר לי, "קום, התעורר! כמה זמן אתה
כבר ישן?"
אני זוכר שמאוד הופתעתי, "כמה זמן אני ישן. הרי זה לילה."
אחר-כך הופתעתי שזה היה מה שהפתיע אותי ולא עצם העובדה שאלוהים
הוא שהופיע בחלומי.
"לא," אמר אלוהים, "לא לזה אני מתכוון. אתה ישן גם כשזה לא
לילה. גם במשך היום, במשך ימים רבים מאוד, במשך שנים רבות
מאוד."
"למה אתה מתכוון?"
"לחיים שלך. אתה עובר אותם מתוך שינה."
ואת זה לא הבנתי בכלל.

"ראה," אמר אלוהים אחרי הפסקה ארוכה. "מה שנדמה לך כחיים זו רק
אשליה. חיים זה משהו אחר לגמרי. מה שאתה חושב שזה חיים זו
עטיפה של ערפל סמיך המאפשרת לך לראות רק בקושי את מה שבאמת
קורה, את מה שבאמת מתרחש. מי ששם לך את המעטה הזה, את עטיפת
הערפל הזו, הוא האגו שלך שהשתלט על התודעה שלך, הכניס אותה
למרתף ביתך וסגר את השער. רק הוא קיים במודע. התודעה ירדה
למאסר תת-המודע."
אני אינני מגיב.
זה בסך הכול חלום.
אני ממשיך לישון.
בדרך כלל כשממשיכים לישון אחרי שחולמים חלום, החלום נמחק ונעלם
ולא זוכרים אותו.
אבל כשהתעוררתי בבוקר המילים המשיכו להדהד במוחי. לא שהבנתי
אותן, אבל הן נראו לי חשובות יותר ומסקרנות יותר ולכן רשמתי
אותן במחברת.

בלילה שלאחר מכן כשהלכתי לישון שכחתי מכל העניין. הייתי מאוד
עייף אחרי יום עמוס של עבודה.
פתאום הייתה לי הרגשה שאני לא לבד בחדר.
"שלום," אמר אלוהים וחייך, "חיכיתי שתשים לב לכך שאני נמצא."
"שלום גם לך." עניתי לו.
"אתה זוכר שאמרתי לך שהחיים הם אשליה? אתן לך דוגמה. כשאתה
נוגע באש העור שלך נשרף. אתה מקבל כווייה ומאוד כואב לך. נכון?
אז איך אתה מסביר את העובדה שאנשים בהודו הולכים על גחלים
לוהטות ורוחשות אש ודבר לא קורה לכפות רגליהם? ובטקסים שהם
עורכים הם משפדים את עצמם במוטות ברזל וטיפת דם לא נשפכת. איך
זה יכול להיות?"

מעניין, חשבתי לעצמי, אני מכיר את זה מסרטים בטלוויזיה, אבל לא
הקדשתי מחשבה, עד כה, להסביר לעצמי איך זה יכול להיות.
"רואה?" חייך אלוהים.
אלוהים מחייך הרבה, חשבתי לעצמי.

"החיים הם אשליה," אמר אלוהים. "אשליה התלויה באמונות שלך,
אשליה התלויה במצב התודעה שלך. ושלך, כפי שאתה כבר יודע, פשוט
הלכה לישון ולא קמה."
קמתי עייף, מבולבל, תמה.
לא מבין במה זכיתי שאלוהים מופיע לו פתאום בחיי.
לא מבין את משמעות הדברים. לא מבין מה אני אמור לעשות עם מה
שנאמר.
בערב הבא, לפני השינה, שאלתי את עצמי בלגלוג האם גם הלילה אזכה
לביקור נוסף של הוד רוממותו.
בלילה ישנתי שינה עמוקה ובלי הפרעות.
בבוקר הייתי מאוכזב במקצת. מצד אחד היה בי משהו שלגלג, נרתע
ואפילו התנגד לאפשרות שאלוהים בא אלי ואמר שאינני חי בכלל אלא
מהלך בשינה את חיי. מצד שני הייתה בי אכזבה מכך שאלוהים לא
הופיע הלילה, כיוון שהיה משהו מסקרן בדבריו והתעורר בי הרצון
להבין.

בלילה, לפני השינה ביקשתי מאלוהים שיבוא ואלוהים בא.
"זה שאתה מהסס, רוצה ולא רוצה, זה מה שמונע ממך לקבל את מה
שאתה רוצה." אמר. "כשאתה רוצה משהו באמת, הוא יהיה. אם הוא לא
בא, חפש בתוכך מה מעכב את בואו. היסוס, פחד, התנגדות, חוסר
אמונה שמגיע לך. חפש מה עוצר אותך.

"בלילה הקודם הייתה בך מלחמה פנימית בין הרצון שאבוא ובין הפחד
של האגו להבין את הדברים.
הלגלוג, ההתנגדות, ההיסוס והפחדים באים מהאגו.

"הוא לא רוצה שתחפש ותבין מה עוצר אותך, כיוון שאם תבין,
תתעורר לחיות את החיים. כשתתעורר, יהיה שינוי בחייך. האגו
ייאלץ לוותר על השליטה שלו, יחזור למקומו הנכון ואתה תפתח את
השער לתודעה שלך לעלות מהמרתף ולפוגג את האשליות.

"האגו שולט בך בעזרת הפחד.
האגו מצמצם את מי שאתה. הוא מקטין אותך כדי שתישאר בשליטתו.
שכן אם תגדל, תפתח את השער ותאפשר לתודעה שלך לעלות, יהיו
שינויים בחייך והאגו שונא שינויים."

אלוהים שתק לזמן מה כדי שאוכל להפנים את הנאמר. לאחר מכן
המשיך, "החיים הם משחק. החיים הם הצגה, אתה הבמאי של ההצגה
שלך. כל האחרים הסכימו להשתתף בהצגה שלך.

"הרגשות שלך, האירועים שקורים, האנשים שסביבך, הדרמות שלך, כל
אלה הם היצירה שלך.
אתה רק שכחת את זה.
לא לקחת אחריות על זה.
ויתרת על הכוח שלך.
נרדמת ונתת לשחקנים לשחק כרצונם.
על כן אני קורא לך להתעורר.
התעורר והתבונן.
וותר על תפישת חיים קיימת האומרת שלהיות מבוגר זה להיות רציני
ואמץ תפישה המקבלת את החיים כקלילים, כמשחק.
למשחק הזה קוראים הצגה.
הצגת החיים.
כמו בכל הצגה יש לך תסריט ויש לך במאי, יש לך שחקנים ויש לך
תפאורה.

"החיים שלך הם ההצגה שלך.
הרגשות שלך הם השחקנים שלך.
את האירועים והמצבים אתה כתבת וביימת.

"מוצאת חן בעיניך ההצגה שלך.
אם כן מחא כפיים, שמח, רקוד וצעק בראבו.

"לא מוצאת חן בעיניך ההצגה שלך?
כתוב תסריט אחר. החלף תפקידים לשחקנים. החלף להם את המלל, החלף
את התפאורה.
כתוב את מה שאתה רוצה.
כתוב את מה שאתה בוחר.

קח פיקוד על ההצגה שלך.

פקח עיניים לראות האם לא נרדמת, האם לא התרשלת, האם לא נתת
לשחקנים לקבוע את מה שהם אומרים ועושים."

משרתי ארמון המלך חוגגים -
היה היה פעם מלך.
היה לו ארמון גדול ומפואר, שרים רבים, משרתים נאמנים וממלכה
דשנה ומניבה שבה האיכרים עיבדו את הקרקע, קצרו פרי רב והיו
שמחים ומאושרים.
המלך שלט בכולם ביד חכמה וכולם נשמעו לו בהערכה.

יום אחד גילה המלך את האינטרנט.
התיישב המלך מול המחשב, גלש, פטפט, קרא ולמד, אך מאז לקום
מכיסאו לא אבה.

"מלכי היקר," שאל אותו הטבח, "מה לבשל היום?"
"תבשל מה שתרצה," ענה המלך.
"מלכי היקר וכמה מיסים נגבה השנה?" שאל אותו שר האוצר.
"כמה שאתה חושב שצריך," ענה המלך ומצא אתר חדש להתעניין בו.
"הוד רוממותו המלך," שאל שר הטקסים, "מתי נחגוג את הבציר?"
"אתה הרי יודע מתי," מלמל המלך, לא ממש הקשיב לשאלה.
אחרי זמן מה התחילו שרי המלך לעשות כטוב בעיניהם.
אחרי זמן מה התחילו משרתי המלך לעשות כטוב בעיניהם. אכלו
ממאכלי המלך, שתו את יין המלך, ניקו רק לכאורה את הארמון, מן
ניגוב כזה כאילו והתחילו לדבר בשם המלך אל האיכרים שבאו לארמון
כדי להתייעץ עם המלך.
יום אחד ראה המלך שאין לו בגד נקי ללבוש.
"לא נורא," אמר המלך לעצמו, "אשאר עם הבגדים שעליי. בעצם זה
אפילו רעיון טוב שכן זה בזבוז זמן להחליף בגדים. בזמן הזה אני
יכול לגלוש באינטרנט."
אחרי כמה ימים בטנו של המלך קרקרה רע רע.
המלך התעלם מכך לזמן מה, אבל פתאום הייתה לו הברקה, "אני
רעב!"
הלך המלך לשר המשקים ולשר הטבחים ואמר להם, "הכינו לי ארוחת
מלכים והביאו אותה לחדר המחשב."
עברה שעה קלה ודבר לא קרה.
עברה שעה ארוכה ודבר לא אירע.
"היכן ארוחתי?" שאג המלך.
"היכן ארוחתי." המשיך ושאל המלך כשהוא עובר מחדר לחדר בארמון
ומחפש את השרים הממונים על ארוחותיו.
"היכן ארוחתי?" שאל המלך בעדנה כאשר מצא אותם והם יושבים האחד
מול השני ומשחקים בקלפים.
"האוכל שלך במטבח," ענה האחד, "לך תיקח אותו וכשאתה לוקח לעצמך
אולי תביא גם לנו?"


כך נראים, בערך, גם החיים שלך.
אתה המלך, אבל נרדמת ונתת למשרתים שלך לעשות כרצונם. אתה
התסריטאי והבמאי של ההצגה שלך, אבל נתת לשחקנים שלך לעשות
כרצונם.
המשרתים והשחקנים שלך הם הרגשות והתשוקות שלך.
נדמה לך שזה טבעי שהם עולים ומציפים אותך בהתאם לאירועים
שקורים, או כתגובה לאנשים ולפעמים אפילו אינך יודע מדוע אתה
מרגיש ברגע מסוים עצוב או מתרגש.
כך הוא כשאתה ישן. הם משחקים כרצונם. שולטים בך, מתעתעים בך
ולעיתים קרובות מחלישים אותך.
במקום שהרגשות יהיו כלי בידייך כדי להרגיש ולחוות את החיים, הם
מנהלים אותך וגורמים לך, לעיתים, להיות שבוי בידיהם גם כשאינך
רוצה להיות שם.
המשרתים והשחקנים הם אנשים סביבך, כמו ההורים שלך, החברים שלך
ואנשים זרים, שרצונם והתנהגותם משפיעים עליך לכיוונים שונים.
בלי הבנה מצידך שזו ההצגה שלך ולך היכולת לכתוב את התסריט, או
לשנות אותו כשאיננו מוצא חן בעיניך.
המשרתים והשחקנים שלך הם אירועים, שאינך מבין מדוע הם קורים
ולמה הם קורים דווקא לך, כאשר שכחת שאתה הבמאי.
הם גם המחשבות שלך שתפקידן המקורי היה לשרת אותך. כשלא היית
במצב של ערנות ולא שמת לב, הם תפסו את מקום ה"אדון" ועתה הם
שולטים בך. כתוצאה מכך בתוך הראש שלך יש לך אי שקט תמידי של
בליל קולות ומחשבות שאין לך שליטה עליהן. גם אין לך אפשרות
להשקיט אותן כשאתה רוצה לנוח ולהירגע, כשאתה רוצה קצת שקט.

התעייפתי. הסיפור טרם הסתיים. אם יש ברצונכם שאמשיכו, בקשו
ממני...