היו לה עיניים ירוקות ושיער חום גולש ומין חיוך כזה שמופיע רק
בזמנים מיוחדים.
כולם תמיד אמרו לה שהיא יפה אבל היא ידעה שזה רק בהשוואה.  
היו לה כמה חברים טובים, וכמה שהגורל הכריח אותם לחלוק כיתה,
וכמה של רק "שלום ולא להתראות".
היא הייתה ילדה עם שמחת חיים והרבה מזל, זה לפחות מה שהם חשבו.

היא התעוררה כל בוקר באותה מיטה, ובאותו חדר שהיה בו הכל ובעצם
הכל היה חסר. היא עשתה בדיוק את אותם דברים בדיוק באותו הסדר
בכל בוקר, וכל בוקר היא דמיינה מחדש איך הדברים היו נראים אם
היא הייתה משנה אותם קצת.
היא הלכה לבית ספר כמו כל הילדים, למרות שאם זה היה תלוי בה
היא הייתה בורחת הכי רחוק שרק אפשר. אבל בגלל חוק חינוך חובה
ועוד כמה דברים היא התפשרה על ללכת עם פרצוף ממורמר ולעשות
דווקא למורים.
היא חייכה לאנשים שהיא מכירה חיוך מנומס כזה כשהיא פגשה אותם
ברחוב, ואח"כ שאלה את עצמה שוב ושוב "למה את בכלל טורחת?"
היא חלמה הרבה ועשתה מעט ואז האשימה את הנסיבות...
וכל לילה ממש לפני שהיא הלכה לישון היא שאלה את עצמה, "למי
בכלל איכפת"?