מאסה נפשי מהסתובבות תמידית
בעולם של פרצופים צבועים
סולדת אני מהבעות מזויפות
ומאנשים אשר מנסים להתחזות לאחרים
שונאת את אותם מבטים שמחים
אשר מנסים לכסות על הרגשה לא טובה בפנים
את אותה עליזות שמסתתרים מאחוריה רגשות כאב
מדוע אנשים מתעקשים להתנהג אחרת מהרגשתם?
מדוע מסרבים הם להקרין את שבתוכם?
האם אני היחידה שעדיין אמיתית בעולם?
היחידה שמפגינה רגשותיה ללא דין וחשבון
היחידה שלא מתביישת להראות מה שבאמת קורה לה
האומנם זה כך?
אינני רוצה להאמין בזה,
מוכנה אני לספוג עלבונות שיטיחו בי
לקבל את העובדה ששנואה אני
ובתנאי שיהיו אלו דברי אמת
שיאמרו לי בפנים חמוצות או זעופות
שיאמרו מהלב...
שאוכל לראות בעיני האנשים שיאמרו זאת
ובפניהם, שדוברים הם אמת...
מעדיפה אני להיות מנודה
ולו רק בגלל שיהיה זה מתוך כוונה אמיתית...
אל נא תחייכו אליי
כשבפיכם דברי רעה
גם אל לכם להיראות מלאי עצבות ונגה
כאשר שמחה רוחשת בתוככם...
די! מספיק כבר!
כי קצה נפשי בצביעות אינסופית זו,
אינני יכולה להמשיך עוד בעולם שכולו זיוף,
עולם ללא רגשות כנים,
ללא אמת,
נמאס.
לאן ממשיכים מפה?