זה היה לילה סוער אני וחבריי נדרשנו לארוב להם, התכנון נשמע
מזהיר - להקיף אותם בשכונתם כך שבידינו כבר יש את גורם ההפתעה.
מצב התחמושת שלנו היה חסר דופי כך שתוכניתנו נשמע מצוינת בפני
כל שומע.

פסענו כבר כמה צעדים ראשונים אל תוך המאבק העקוב מדמים,
בטוחים, נחושים, כלומר לא ידענו פחד אך לבסוף התוכנית לא פנתה
לכיוון הרציונלי מבחינתנו, מצבנו היה אימפוטנטי, לא האמנו
לראות עינינו אך אנחנו שתכננו את המארב כ"כ בהקפדה, בדיוק
הגענו למצב שלא פחות מעשרים מהם אורבים לנו, מקיפים אותנו מכל
עבר ומכוונים אלינו את לוע נשקם, אך לפני כן, אחד מהם, קרוב
לוודאי שזהו מנהיגם דיווח לנו שיש בינינו בוגד, מיד, בתנועה
אינסטינקטיבית, כל אחד ואחד מאיתנו חקר בעינו את חברו לנשק.

ולבסוף הבוגד גילה את עצמו, זה היה אני. חבריי לא האמינו
למשמע אוזניהם, הם השתוממו, איך בנאדם כ"כ אמין ושמעולם לא פגע
אפילו בזבוב הוא המדליף?! אם תהיתם מדוע הדלפתי אז אסביר לכם,
זה לא מפני שנאה או מפני תאוות בצע אלא פשוט מפני שחשבתי שאני
אלוקים ואני קובע מי ימות ומי יחיה.