[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אני לא יכולה יותר, אני חייבת להתאוורר. אני מרגישה חנוקה
פה." היא אומרת, ודמעה קטנה נקווית בעינה הימנית.
"למה את מתכוונת, נחנקת פה? זה קשור אליי?" שאלתי אותה,
מופתע.
"תשמע מתוק, זה באמת לא קשור אלייך, אתה יודע שאני אוהבת אותך.
אבל אחרי שלוש שנים בצבא אני חייבת לברוח מפה." היא אומרת,
מסתכלת על הרצפה. מפחדת להסתכל לי בעיניים.
"אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי." היא לוחשת לי.
אני מתקרב אליה ומחבק אותה.
"אני יודעת שאני רוצה אותך." היא מסתכלת עליי סוף סוף
בעיניים.
"אבל זה לא פשוט, זה לא רק זה. אני רוצה לטוס מפה. נמאס לי.
אני מרגישה לכודה. אני מרגישה יותר מידי שיגרה. אני שונאת
שיגרה."
"אני יודע." אני אומר, "אבל מה איתנו? על כל מה שעברנו?"
היא שותקת.
אני מבין אותה. אני לא מרפה מהחיבוק. "אם זה מה שיעשה אותך
מאושרת." אני נחנק, לא מאמין שאני אומר את זה.
"בוא איתי." היא אומרת, ניצוץ תקווה מתעורר בעיניה.
"את יודעת שאני לא יכול. אם אני אעזוב עכשיו את הלימודים אין
מצב שאני אחזור ללמוד."
"תעשה הפסקה של שנה. נטוס ביחד למזרח. נטייל, נרכב על פילים,
נסע באוטובוסים ורכבות ימים שלמים, נעשן, נעשה סקס פרוע יותר
ממה שאתה יכול לדמיין."
אני כמעט שמשתכנע. הלוואי שיכולתי.
היא מנשקת אותי ואז אומרת, "קניתי כבר כרטיס פתוח לשנה. אני
טסה עוד חודש להודו."
אני לרגע חושב. אני קם מהמיטה ומסתובב הלוך ושוב. ככה אני
כשאני עצבני.
היא מושכת לי ביד חזרה למיטה. היא לובשת רק גופיה ותחתונים
קטנים. אני מסתכל עליה ורוצה לבכות.
אני כל כך אתגעגע אליה.
"אז עכשיו את פשוט תיעלמי לי? הרי אין מצב שנשאר ביחד. את
נוסעת למזרח, מי יודע את מי תפגשי שם ומה תעשי שם, אני נשאר
פה, מי יודע מה אני יעשה פה, את מי אני אפגוש פה. לא יכול
להיות שכשתחזרי הכל יחזור להיות כמו פעם."
"אולי." היא אומרת, "אבל אתה יודע, אם נועדנו להיות ביחד, זה
לא משנה. זה לא מה שיפריע לנו."
אני קם שוב מהמיטה ומתחיל להסתובב. היא קמה אליי ומחבקת אותי.
אנחנו מתנשקים ונופלים על המיטה.

חודש אחר כך אני איתה בשדה תעופה, יחד עם ההורים והאחים שלה.
היא לבושה שארוול לבן וגופיה סגולה, סרט סגול כרוך סביב שערה
הגולש ואוסף אותו. תיק המטיילים שלה, שליווה אותה 3 שנים בצבא,
יותר גדול ממנה והיא בקושי סוחבת אותו, אז התנדבתי לסחוב אותו
במקומה.

קראו לה ורד. הכרנו לפני שנה, פחות או יותר. ההתחלה שלנו הייתה
משונה, דווקא היה זה חבר שלי שהתחיל איתה במסיבה. הוא רקד איתה
קצת אבל אפשר היה לראות עליה שהיא לא ממש מעונינת. אני, שהייתי
שיכור מבירה ומוויסקי זול, הסתכלתי עליה ומיד נדלקתי, לא
הורדתי ממנה את העיניים וגם היא הסתכלה עליי, במבט כזה שידעתי
שיש מצב. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא רוצה לרקוד. חבר שלי
לא עשה עניין ופרגן לי. רק אחר כך, אם אני זוכר נכון, הוא העיר
לי משהו באוטו בדרך חזרה הביתה שגנבתי לו את הבחורה. חוץ מזה
לא היו עניינים מיוחדים.
רקדנו קצת והיא הסתכלה לי בעיניים ואז התנשקנו. ביקשתי את
המספר שלה והיא אמרה שחסר לי אם אני לא מתקשר.
יצאנו יום אחר כך לבית קפה קטן. התברר לי שהיא, לוחמת בצבא,
ואני, שבקושי סיימתי שנה אחת בצבא, היינו ממש הפכים. חוץ
מהעניין של הצבא היו עוד המון דברים, אבל בגלל שהיינו כל כך
מנוגדים כל כך היינו מתאימים. היו כבר חכמים ממני שאמרו שהפכים
משלימים.
לא התראינו הרבה בגלל שהיא לא יצאה הרבה מהצבא, אבל בכל זאת
בפעמים שכן נפגשנו היינו מאושרים ביחד. אני בינתיים התחלתי
ללמוד לתואר ראשון, היא בינתיים השתחררה. ואז היא הפילה עליי
את הבשורה שנמאס לה.
היא תמיד הייתה בחורה קצת משוגעת, אחת שלא חושבת הרבה לפני
שהיא עושה משהו, עושה הכל לפי הרגש של אותו הרגע. תמיד ידעתי
שזה יכול להיגמר בבום, בדיוק כמו שזה התחיל. אבל העדפתי
להדחיק. בסוף היום הזה הגיע.

והנה אני עומד איתה בשדה תעופה, במערכת הכריזה כבר הודיעו
שהטיסה לבומביי יוצאת עוד מעט,
והיא מחבקת אותי ואני אותה ואני לא רוצה להרפות. דמעות עולות
לי ונוזלות לה על הכתף החשופה שלה. אני מסתכל עליה ורואה שגם
העיניים שלה אדומות מדמעות. היא אומרת לי בקול סדוק שהיא
מבטיחה לכתוב לי אי מיילים, כל יום, ותקנה לי מלא מתנות.
ההורים שלה גם מחבקים אותה ואנחנו עומדים כולנו ורואים אותה
נכנסת בשער ומתרחקת. אבא שלה אומר משהו על זה שרק שתזהר שם
ושתחזור בשלום ואימא שלה כולה רטובה מדמעות. איך אפשר להתמודד
עם ילדה כזאת. שלוש שנים הם סבלו כשהיא שירתה בשטחים בתור
לוחמת, שנה הם יסבלו כשהיא תעשה את הזמן של החיים שלה במזרח.
חזרנו כולם הביתה וניסינו להמשיך בחיים.

חודש אחר כך קיבלתי אי מייל ראשון ממנה. היא בהודו, בדרמסאללה.
היא הכירה מלא ישראלים וגם פגשה כמה בנות שהיו איתה בתיכון,
היא מתמסטלת רוב הזמן ובשאר היא עושה טראקים והולכת למסיבות
פול-מון. קינאתי. התגעגעתי. בינתיים אני עשיתי בחינות.
חודש מאוחר יותר היא הייתה בלאוס, אח"כ בתאילנד, היא הספיקה
לבקר גם בוייטנאם. כל כמה חודשים קיבלתי ממנה אי מייל ממקום
אחר, לפעמים אפילו שיחת טלפון. ההורים שלה בהתחלה עוד היו
מתקשרים לשאול אותי אם היא שלחה אי מייל או התקשרה, אבל גם
הקשר הזה לאט לאט התחיל להתנתק. היה ברור לי שהיא לא נשארה
נאמנה לי, כמו שגם אני לא נשארתי נאמן לה.
בפעם האחרונה ששמעתי ממנה היא הייתה בסרי לנקה. אי קטן ליד
הודו.
בוקר אחד אימא שלה התקשרה. התעוררתי והייתי מופתע.
היא אמרה לי שקרה אסון. רעידת אדמה בתאילנד. צונאמי. לא הבנתי
מה היא רוצה.
"תדליק חדשות!" היא אמרה בהיסטריה.
פתאום קלטתי. ורד נמצאת שם.
"היא לא יצרה קשר." שמעתי את הקול של אימא שלה רועד. "אני לא
יודעת איפה היא עכשיו. חשבתי שאולי איתך היא דיברה."
"פעם אחרונה ששמעתי ממנה היא הייתה בסרי לנקה. לפני שבוע
וחצי." אמרתי. "נראה לי ששם לא קרה כלום, לא?"
"אני לא יודעת. אם תשמע משהו תיצור איתנו קשר מיד." אימא שלה
אמרה כמה מילות פרידה והתכוונה לנתק.
"אל תדאגי לה. ורד קשוחה." ניסיתי לעודד אותה וניתקתי.
התהפכתי לצד השני וניסיתי להמשיך לישון. חצי שנה מאז שהיא ברחה
ממני. הגעגועים נהפכו לכואבים פחות, בכל זאת לא נרדמתי.
הייתי שקוע בתקופת מבחנים באוניברסיטה, הכרתי בנות אחרות. אבל
עדיין חשבתי עליה. עדיין כל אי מייל שקיבלתי ממנה היה מאיץ לי
את פעימות הלב.
התחלתי להקשיב לחדשות באדיקות. כל יום מניין ההרוגים עלה.
בהתחלה דיברו על שלושים אלף, יומיים אחר כך זה כבר נהיה מאה
ושלושים אלף. התמונות מהמזרח היו מזעזעות. גל ענק ששטף את
האיים הקטנים והיבשת הרחוקה עשה אסון שרק אימא טבע יכולה
לגרום. היו נעדרים ישראלים. היא הייתה ביניהם. כל יום הראו עוד
נעדר ישראלי שפתאום צץ מאיזה טראק ואפילו לא היה מודע לאסון
הנורא,
אבל לא ורד. היא לא יצרה קשר.
אימא שלה, לעומת זאת, התקשרה אליי כל יום, אפילו כמה פעמים
ביום, לדעת אם ורד התקשרה, שלחה אי מייל, משהו. כל פעם שעניתי
לה בשלילה פחדתי שהנורא מכל קרה. סרי לנקה, האי שבו היא הייתה
בפעם האחרונה ששמענו ממנה ספג מכה קשה, המון הרוגים, בסביבות
הארבעים אלף, ועוד המון נעדרים. העיתונים היו מלאים בכותרות
שאת אלו שנהרגו כבר אי אפשר לזהות.
לא הייתי מצליח להירדם בלילות. אני בטוח שההורים שלה היו
מודאגים הרבה יותר.
לילה אחד התהפכתי במיטה, לא מצליח להירדם. חשבתי עליה. איך היא
נעלמה לי ככה.
אחרי לילה קשה נסעתי מוקדם בבוקר להורים שלה. בשבע בבוקר אימא
שלה פתחה לי את הדלת, לבושה בחלוק שחור ועיניה נפוחות מדמעות.
"שמעת משהו?" היא שאלה מיד.
"לא." עניתי לה. "אבל אני רוצה לדבר איתך."
נכנסתי לסלון. הריח המוכר של הבית שלה הכה בי וגרם לי להתגעגע
יותר.
אימא שלה הכינה קפה לשנינו והתיישבנו בסלון.
"אני רוצה לנסוע לחפש אותה." אמרתי חד משמעית.
"מה... אתה בטוח?" אימא שלה שאלה.
"אני בטוח במאה אחוז. אני משתגע פה. אני חייב לגלות מה קרה
לה."
אימא שלה התרגשה ומיד צלצלה לבעלה לבשר לו את הבשורה. הוא ביקש
לדבר איתי בטלפון והבטיח שכל דבר שאני אצטרך, החל מכסף ועד
הסעה לשדה התעופה, שלא אתבייש לבקש.
לא רציתי מהם כלום, אבל בסופו של דבר סיכמנו שהם ישלמו חצי
מהכרטיס טיסה להודו. החלטתי להתחיל לחפש שם, ידעתי שאם היא
בחיים היא בטוח בהודו. היא כתבה לי שאת הודו היא הכי אהבה בכל
המזרח.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איפה מייצרים פה
סטיקרים?




חיפושית


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/05 12:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר סקטור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה