נמלה על עלה. צעדיה קטנים קטנים אך החלטיים. המטרה ברורה לה-
חתיכת תפוח במרחק כעשרת אלפים צעדים קדימה. ידוע לה גם מה היא
הולכת לעשות אחרי זה. היא הולכת להביא את התפוח חזרה למחילה.
לאחר מכן היא תחזור לחפש עוד אוכל והתהליך יחזור על עצמו.
למעשה, זה כל מה שהיא תעשה, במשך כל חייה.

צעיר אחד, כרגע השתחרר מהצבא, בגיל שכולם נוסעים לחפש את עצמם
בהודו ובדרום אמריקה, ישב וחשב. הוא שאל את עצמו, כמו ששאל את
עצמו פעמים כה רבות בעבר- מה הוא הולך לעשות? לאן הוא פונה?
הוא נמצא לפני התפצלות הדרכים הגדולה ביותר בחיים- החיים עצמם.
אין סוף התפצלויות, מכל אחת יוצאות אין סוף אחרות, כאשר מהן
יוצאות עוד התפצלויות, ועוד ועוד. לא העין ולא שום איבר אחר
יכול לקלוט את גודל ההתפצלות. לעומת זאת, כל איבר ואיבר בגופו
קלט את חשיבות הבחירה- את עוצמתה, את ההשפעה המפלצתית שלה על
כל פרט ופרט בחייו.

יער ירוק, אגם קריסטל. שלווה פסטורלית. מעל האגם גוחנת איילה.
השלווה מופרעת על ידי גורם לא ידוע. מאחורי השיחים גוחן לו
הטורף. אדם או חיה, זה לא משנה. האיילה כבר יודעת מה עליה
לעשות. לפני שהטורף מתחיל להגיב, פותחת האיילה במנוסה. היא
ידעה מה היא צריכה לעשות, זה בא לה בתור אינסטינקט. כל חייה
היא בורחת. הישרדות, זו המהות שלה.

הוא חשב על עוד כמה דברים. הוא חשב כמה טפשי זה יהיה לנסוע
למקום כלשהו כדי למצוא את התשובה. האם הוא יהיה שונה במקום
אחר- האם איזשהו מראה או אולי תרופה ישפיעו על איזור כלשהו
במוחו כך שהוא יוכל לדעת בבירור את הכיוון שעליו לבחור? את
ההתפצלות הנכונה מבין כולן? התשובה בנושא זה, לפחות בשבילו,
הייתה ברורה- לא.
כל מה שהוא צריך נמצא כאן, בתוכו. לא משנה באיזה מקום יהיה, או
עם אילו אנשים ידבר, התשובה חייבת לבוא ממנו. ולמה שזה יהיה
אחרת?

כך זה הולך. האריה תמיד ישכב על האדמה בעוד הלביאה הולכת להביא
אוכל. היען תמיד תתקע ראשה באדמה והציפור תמיד תנדוד בחורף. עם
בוא הסתיו, העלים ינשרו. בקיץ- לא ירד גשם. מהות, אתם יודעים,
היא לא רק עניין של גוף ונפש. לכל דבר בעולם, גשמי או לא- יש
מהות. לעולם כולו מהות.

אז למה כשאותו צעיר מגיע לנקודה המסויימת בה הוא חושב על עצמו,
על המהות שלו, הוא נתקל בקיר עצום של תהיות. האם ככל שמבחר
האפשרויות גדול יותר, המהות הופכת לברורה פחות? שאלה קלה. שאלה
נוספת שמגיעה מיידית אחריה- האם מגוון האפשרויות מבטל את המהות
האנושית לגמרי? האם התשובה לחיפושיו אינה קבועה מראש?

ישב, וחשב.

"קלאש! טראח! יריתי בך! אתה מת!" אמר האחד
"לא נכון! אני לובש מגן לייזר!" הגיב השני בתרעומת.

"אהא! אז קח את זה מאקדח החודר מגני ליזר שלי!" והמשחק המשיך.

כי הם ידעו, כמו שרק ילדים יודעים, שכדורים רגילים לא חודרים
מגני לייזר- בשביל זה צריך אקדחים מיוחדים. והם גם ידעו שרק מי
שמגיע לו מת, ושהטוב תמיד מנצח. כמו שרק ילדים יודעים, הם גם
ידעו מה הם הולכים לעשות כשהם יהיו גדולים. וזה לא משנה אם זה
היה כבאי או שוטר או אסטרונאוט- הם ידעו. זה היה כל כך ברור
בשבילם. זה כלל לא משנה שהדעה שלהם השתנתה יום אחרי, זה לא
משנה שהם לא ידעו דבר או חצי דבר בדברים אותם הציבו לעצמם
לכשיהיו גדולים.

והוא, כבר מזמן לא ילד אבל עוד לא מבוגר, התבונן בהם, בילדים
הקטנים, שיודעים עכשיו ובוודאי ישכחו, בדיוק כפי שהוא שכח, עוד
כמה שנים. במוחם הילדותי מושרשת מהותו של האדם, מטרתו וייעודו
היחיד בחיים. הם ידעו בדיוק מה הם הולכים לעשות- הם הולכים
לעשות רק מה שהם אוהבים.