לרגע אחד שחררתי את רצועת הכפפה כדי להסתכל בשעון על פרק כף
היד. עוד שתי דקות הורו הספרות. כמעט כל הקבוצה הייתה בהתקפה,
קרן לטובתנו ולמרות שמספיק לנו התיקו על הזדמנות כזו לא
מוותרים. הכדור עלה למרכז הרחבה ונהדף לכיוון ניצן, חלוץ
היריבה, שהשתלט עליו בנגיעה אחת מהירה, והחל לרוץ לכיווני.

הציפייה מתחילה  ביום שישי אחרי העבודה. כל השבוע זה נמצא שם
במוח, מוכן להתפרץ ברגע הנכון, שמח  להכריז שזהו השיא של
השבוע. כשהייתי בצבא בימי חמישי בשלוש בלילה הייתי נוהג לחשוב
ש"לא משנה מה יקרה, עוד 12 שעות אני משחק כדורגל". כי אין דרך
יותר טובה מלהתחיל את הסופשבוע משעה וחצי שעתיים של משחק
משובח.
אחרי ארוחת הצהרים מתחיל הטקס: טלפון אחד לאיש שלי בנירים
(המגרש האהוב עליי), מר מלמד, ומהשפופרת בוקעת התשובה הקבועה
אפילו עוד לפני ה'הלו': "שלוש בדיוק, אתה בא?", כי שום דבר אחר
לא תספק אותנו.

הוא שלח את הכדור קדימה בנגיעה אחת ורץ אחריו. רק תומר עוד
נשאר בינינו, מה שבהחלט הוסיף לשקט הנפשי שלי. ניצן שחקן טוב,
מהיר, טכניקה לא רעה, אבל גם תומר לא נולד אתמול, וסמכתי עליו
בעיניים עצומות. ניצן הגביר את מהירות הריצה ושני מטר מתומר
חתך ימינה, מנסה לנצל את המהירות כדי לעבור. תומר הסתובב דרך
כתף שמאל והתחיל לרוץ במקביל, מטר וחצי בערך מפריד בין שניהם.


טקס הכדורגל ממשיך ישר אחר כך, כשאני מזמין את מי שאמור לבוא
איתי לשחק. בד"כ התשובה היא כן (יש דברים שפשוט אי אפשר להגיד
להם לא) אבל לפעמים, כרגיל, נתקלים בתירוצים. חלק מהתירוצים
בנאליים כמו: "אין לי כוח" או "יש לי אורחים" וחלקם נכנסים ישר
לעשרת הגדולים, כמו ההוא של אייל רוטשטיין לפני שבוע: "אני לא
יכול, יש לי  נזלת". לך תבנה מדינה.
אחרי שמארגנים את כולם - ובחלק מהקיבוצים הדברים דורשים הרבה
יותר מסתם הודעה. בגבולות, למשל, צריך הרבה סבלנות, פנקס
טלפונים, אומץ, רצון עז, נחישות, כרטיס מועדון חבר שניים שלושה
דגי-זהב, מקל קסמים ואמונה באלוהים של פיני גרשון וגם אז
הסיכויים הם חמישים חמישים (או שכן או שלא) - מתחיל במגרש השלב
האחרון לפני העסק עצמו: בניית הקבוצות.

ברגע שניצן חתך ימינה זזתי חצי מטר שמאלה, מנסה לסגור כמו
שצריך את שתי הפינות. ניצן הלך והתקרב ותומר לא הצליח לסגור
אותו לחלוטין, אם כי מנע ממנו לעבור לגמרי. בשלב הזה כשהוא לא
מצליח לעבור היו לו שלוש אופציות: לנסות לחתוך שמאלה ולהסתכן
שתומר יגנוב את הכדור, לעצור ולחכות ולהרוס את המתפרצת או
לנסות בעיטה מרחוק מזווית לא משהו. ההחלטה, ידענו כולם, צריכה
ליפול במאית השנייה שעוד יש לו לפני שתומר מגיע אליו. זה
הרגע.

סוד המשחק, ואת זה חשוב לזכור, הוא איכות האנשים והאיזון בין
הקבוצות ככה שכיף לשחק וכל משחק הוא משהו חדש. קבוצות לא
מאוזנות בד"כ גורמות לעצבים (אבל לא תמיד) ואיכות האנשים קובעת
את רצינות המשחק, או מה שנקרא: מדד הארגנטינאים. פגיעה באחד
משני הדברים האלו יכולים לגרום אפילו לכדורגל לטעם חמצמץ.
כשאתה משחק עם החבר'ה זה תמיד תענוג, צחוקים מצד אחד אבל
רצינות מצד שני (בכל זאת מדובר על הדבר הכי חשוב בעולם), כמו
שכתוב בספר. כמות הקבוצות, כל עוד לא נסחפים, היא שולית. הרוח
הספורטיבית היא שמובילה כאן את העם ואנחנו כמובן, כאן בשביל
הנשמה, עד הנשימה האחרונה.

סגרתי עוד קצת שמאלה, בראש משתוללות מחשבות על זוויות,
מרחקים, כיוון הרוח ושאלות הרות שער: איפה לעמוד ככה שהסגירה
תהיה הטובה ביותר והאם אני נראה טוב עכשיו? רק 10 מטרים
אלכסוניים הפרידו בינינו עכשיו, הפור נפל ואני נדרכתי, הברכיים
מתכופפות כדי לתת להם את האפשרות לזנק במהירות, ידיים בזווית
של 60 מעלות לגוף, המבט מרוכז כל כולו בכדור, ניצן הניח את רגל
שמאל קרוב לכדור והניף את רגל ימין שפגעה בכדור בעוצמה...
הכדור טס...

השמות בסיפור הזה, מיקום הסיפור, הסוף שלו, אפילו הסיפור עצמו,
משתנים כל שבוע שוב ושוב (אם זה ניצן, הוא אפילו מצליח להבקיע
לפעמים) בכל קיבוץ, מושב, עיר ומגרש. גם הגוון משתנה בכל פעם
מחדש, לפעמים הוא מזכיר ליגת ילדים אבל לפעמים גם את בופון,
הנרי, מנצ'סטר בדקה ה92 ו"ניצחנו את צרפת, בפארק דה פרנס". זהו
הכדורגל של יום שישי (שלפעמים משוחק בשבת), שיא השבוע, והא חי
ובועט (תמיר, לא בילד). יותר מהנה מהניצחונות של מכבי בימי
חמישי, יותר מהנה מהחזרה מהצבא, יותר מהנה מהכל (חוץ ממך,
מאמי, חוץ ממך!). הזמן שבו אתה באמת משחק כדורגל, מרגיש את
הכדור, מחקה את הגול האחרון של יוסי או את הזינוק האחרון של
דווידוביץ'. טוב לפחות כמו אורגזמה, ומספק הרבה יותר.