"רוץ!" תיכף נגיע. אסור לאחר.
"אני רץ!" השבתי לו, מתנשם. באמת רצתי.
הוא עצר, והניח את הקופסא האדומה על ספסל.
"נשאיר את זה פה. זה סתם מעכב."
בהיתי בקופסא שהוא הניח, ושבתי לריצה המכאיבה, מתנשף. לא קל
לרוץ עם כפכפים.
איך הגעתי למצב הזה בכלל??? שאלתי את עצמי.
אה, כן... נזכרתי. זה היה היום, אבל היה נדמה לי שזה היה לפני
שעות.

 
הלכנו ברחוב. אני ורועי. עברנו ליד השבט שלנו, כולו מכוסה
יוטות וברזנטים כחולים.
הרחוב המקביל, הוא רחוב שקט מאוד, אין שם הרבה מכוניות בדרך
כלל, כיאה לשכונת יוקרה כמו שלנו. התהלכנו בין הוילות הלבנות,
חלונות ממורקים נוצצים באורה של השמש הקופחת. ושקט שם, כל
המליאנים בעבודה, ואף מכונית לא נוסעת שם, חוץ מכמה שכנראה
נקלעו לשם בטעות, ורק מחפשים איך יוצאים משם.
הכפכפים של רועי עשו המון רעש, וכשאמרתי לו את זה התחלנו ללכת
מכות, סתם בצחוק כזה.
על המדרכה בצד השני של הכביש הלכה מישהי מהשבט, שתי שכבות
מתחתינו. היא היתה ילדה יפה, שיער שחור ארוך וחלק, ועיניים
כחולות. כוסית? לא יודע, אני לא מבין בשטויות האלה. תשאלו את
רועי, הוא מבין בזה הרבה יותר.
קוראים לה נועה, והיא לא בדיוק שמה לב שאנחנו שם.
"נועה!" צעקתי, והיא הסתובבה. היא החזיקה על גבה תיק בית ספר
נפוח, למרות שהיה זה השבוע השלישי של החופש הגדול. בידיה היא
אחזה קופסא אדומה ומנצנצת. בטח מתנת יומולדת, לאחת מהחברות.
לא ראינו את הבעת פניה, אבל ניכר היה שהיא לא בדיוק תכננה
לפגוש אף אחד בדרך.
היא נעצרה, ואנחנו עברנו למדרכה המוצלת מעברו השני של הכביש,
ונעמדנו לידה.
"מה קורה?" היא שאלה.
"הכל טוב" ענינו.
"ואיתך?" התעניין רועי.
"הכל בסדר. לאן אתם הולכים?"
"ליובל"
"אה."
"ואת?"
"סתם..." הבעת פניה היתה מוזרה גם ככה, אך פתאום היא חייכה
חיוך גדול, והקרינה התלהבות אינסופית.
"תגידו, אתם יודעים מי זאת ליאור, נכון?"
"כן, נו החברה המטומטמת שלך..."
"יופי, אולי תוכלו להביא לה את זה? מתישהו? מתי שנוח לכם?
בבקשה?"
רוע הסתכל עלי. שנינו לא הבנו מה היא רוצה.
"למה את לא יכולה להביא לה את זה לבד?" שאלתי.
"ככה... זה ממש דחוף. כאילו, תביאו לה את זה מתי שתראו אותה...
אתם תהיו בשבט בערך עוד..." היא הביטה מבט חטוף בשעונה. "חמש
שעות? יש במילא יום עבודה."
"כן, נהיה."
"יופי, אז תביאו לה. ביי."
"היא הניחה את החבילה על המדרכה המכוסה פרחים, ורצה במעלה
הרחוב, רגליה מטופפות במהירות על הרצפה, ונעלמה מהעין באיזשהו
עיקול.
"אבל למה את לא תהיי?!" קרא אחריה רועי. היא לא שמעה.
רועי בהה בי, במבט מזוגג.
מה לעזאזל היא רצתה?
"מה...?" היה כל מה שהוא הצליח לומר. משכתי בכתפי ובהיתי
בקופסא האדומה המנצנצת. גם רועי עשה כמוני. מוזר. הוא רכן
להרים את הקופסא.
"למה?" שאלתי.
"ככה, היא ביקשה, לא?"
"מה אתה משחק לי אותה פתאום נשמה טובה???"
"לא משחק שום נשמה, כולה מביא את זה לפוסטמה ההיא."
"כן בטח. אני מכיר אותך. מה זה ההפגנת טוב לב והרצון הטוב הזה
שלך? פתאום יש לך חולשה לשישיסטיות?" קרצתי.
"סתום 'תפה...!"
"מ'שתגיד..." פלטתי, והמשכנו ללכת, אני עם הידיים בכיסים, והוא
עם קופסא אדומה גדולה ונוצצת.
יובל לא היה בבית. יופי. התיישבו בגן השעשועים ההרוס שליד הבית
שלו, על החול. רועי הניח את הקופסא בעדינות על הנדנדה, שלא
תתלכלך.
"מה נסגר איתך?" שאלתי, עולה לטונים גבוהים. הוא הפתיע אותי.
"שומדבר." הוא השתתק ובהה בקרקע.
"תגיד, מה דעתך לפתוח את זה?" הצעתי, מחכה לראות איך הוא
יגיב.
"לא! כלומר, למה..." הזעקה הפכה לקול חלוש. כמו שציפיתי.
הבטתי בו. הוא הבין שהוא נראה יותר הומו מתמיד עם הקופסא הזאת,
ועם הסירוב שלו לפתוח אותה. הוא לא היה מוכן להודות שהוא מחבב
את הנועה הזאתי.
"טוב נו, אבל נחזיר למקום."
"בסדר בסדר..."
הוא הוריד את הקופסא מהנדנדה ביראת כבוד, והניח אותה על
ברכיו.
"נו יאללה, די להתמזמז..."
פתחנו את הקופסא.
היו שם כל מיני דברים מוזרים. בדים, איפור, שטויות...
"איכס, למה זה משמש???" שלפתי משם מן משהו שנראה כמו שפתון.
רועי משך בכתפיו.
"נו קדימה חתיכת הומו," נשכבתי מעליו, ולא נתתי לו לזוז. "בטח
שאתה יודע מה עושים עם זה, אתה משתמש בכאלה...!"
הוא בעט לי בביצים, איכשהו, לא יודע.
וזה כאב.
החזרתי לו.
והוא החזיר לי. הלכנו מכות איזה רבע שעה, עד שזקנה אחת עברה
שם, תקעה בנו מבט לא נעים כזה, של זקנים, מלמלה משהו והלכה. זה
עשה לנו רע, וגם ככה לא היה לרועי כוח להמשיך, כי למרות
שהתגריתי בו הוא לא עשה כלום חוץ מלבהות בקופסא ההיא. התיישבתי
ליד הקופסא, ושלפתי משם מעטפה ארוכה ושמנה.
"אווו.... מכתב לחברה שלה..." אמרתי.
"מה אתה עושה, אידיוט? היא תדע שפתחנו!"
"ו...?" לא קלטתי את הרעיון.
"אה, הבנתי אותך, אתה לא רוצה לפגוע במלאך הקטן הזה... איזה
חמוד..." עקצתי אותו.
"אוי נו תשתוק כבר." הוא הסמיק. איך נעשה ממנו סמרטוט! הבנאדם
הוא אחד המבוקשים בשבט, ואיזה שישיסטית שטוחה סובבה לו את הראש
כמו אנלאיודע מה.
"זה לא מעניין אותך אם היא אוהבת אותך או לא?" ראיתי את
הגלגלים של מוחו מסתובבים קצת.
"טוב נו. אבל תפתח בזהירות, אל תקרע!" הוא נכנע, והתקרב אלי.
כתפו נגעה בשלי, וצמרמורת נעימה עברה בכל גופי. אה, כן, העניין
הזה. טוב נו, הוא לא יודע שאני הומו. למען האמת גם חברה שלי
לא. והוא בטח לא יודע שאני רוצה אותו. אבל אין לזה קשר.
מנעתי מעצמי ללקק לו את הצוואר או משהו, ופתחתי את המכתב,
בידיים רועדות קצת.
"מה אתה עושה?! קרעת את זה!" שמעתי אותו מצווח לידי.
"מה אתה עושה, קרעת את זה..." חיקיתי אותו בקול צייצני ומלגלג.
הוא חטף את המכתב מידי, ושלף את הדפים בזהירות. כמה מהם נשרו
על הרצפה. היו שם משהו בסביבות העשר דפים, כתובים בכתב קטן ולא
קריא, בעפרון לא מחודד. ישבתי וחיכיתי שהוא יגמור להתרגש מהחרא
הזה שהיא בטח כתבה לה, בטח משהו על הגיינה נשית או על דודי
בלסר. ניצלתי את הזמן שהוא היה שקוע במכתב כדי להתבונן עליו
קצת. פנים חלקות, אף ישר, שפתיים בשרניות, ושרירים שזופים.
אח, כמה שאני רציתי אותו. מבטי סרק את פניו שוב ושוב, וידי
השתוקקה לגעת בו, בשפתיים האלה.
מבטי עלה למעלה, לסרוק את עיניו.
אישוניו התכווצו למימדים קטנים מאוד, ופיו היה קפוץ.
"מה קרה? היא אוהבת מישהו אחר?" הקנטתי אותו.
"סתום 'תפה" הוא מלמל.
בתנועה מהירה הוא הכניס את המכתב חזרה למעטפה, קורע חלקים ממנה
בדרך.
"הי, תיזהר! אל תקמט את זה..." את המשפט האחרון אמרתי בקול
גבוה ומתחנחן, חיקוי מוצלח לקול שלו. הוא סגר את הקופסא
ברישול, התרומם איתה, רץ, ומעד. פרצתי בצחוק קולני. הוא, לעומת
זאת לא צחק כלל, אלא התרומם והמשיך לרוץ.
"לאן זה???" צעקתי אחריו.
"בוא!" היתה התשובה. נהדר. רצתי. רועי לא רץ מהר, הוא לא בדיוק
בכושר. השגתי אותו כבר ברחוב שליד הכביש הראשי.
"נו אז מה קרה?" שאלתי.
"היא..." הוא מלמל, מתנשף.
"היא מה?"
פתאום הוא קפץ ממקומו, והתחיל לרוץ שוב, נחרד.
"חכה!" צעקתי אחריו.
הוא אפילו לא סובב את הראש היפה שלו אחורה. התעצבנתי. אחזתי
בידי את הקופסא, ורצתי אחריו, מוחי עסוק בשאלה 'למה אני עושה
את זה?'. היה נראה לי שאיבדתי אותו. סיננתי כמה קללות.
שתי נשים שעמדו ליד המכולת הביטו בי בהשתאות. ככה זה עם הנשות
היי סוסאייטי האלה, אתה אומר משהו קטן וכבר הן מתחילות למלמל
על 'הנוער של היום'. פניתי אליהן.
"תגידו, ראיתן פה מישהו רץ? לפני דקה ככה?" הן נרתעו, ואחת מהן
הצביעה לכיוון רחוב צדדי, בשאט נפש ברורה.
"קיי, תודה." הנהנתי, והמשכתי לרוץ. מצאתי אותו, עומד ליד סניף
של המשמר האזרחי.
על דלת הזכוכית היה קבוע שלט מתקלף:

המשמר האזרחי
שעות פעילות:
ימי ראשון עד חמישי- 7-22
ימי שישי- 6-15
ימי שבת- 2-24

היום היה יום שבת. הצצה חטופה בשעון גילתה לי שהשעה עכשיו היא
אחת וחצי.
"טוב אתה מוכן להסביר לי בבקשה..." פתחתי, אבל לרועי היו
תוכניות אחרות.
"שיט, אני לא מאמין, לחכות עכשיו עד שזה יפתח? לא, אי אפשר!"
הוא אחז בראשו חזק בייאוש. כמה שרציתי לנשק אותו עכשיו.
"בוא, נלך למשטרה...!" הוא קרא, לחוץ.
לא, הוא לא יעשה לי את זה שוב, חשבתי. קפצתי מולו, ועצרתי אותו
לפני שניסה ללכת אפילו.
"אנחנו לא זזים מפה עד שאתה אומר לי מה אנחנו מחפשים!"
סיננתי.
"חתיכת אדיוט!" הייתה התגובה, ואני נעלבתי.
"...מה?!" לא יכולתי לעצור את השתאותי. מי הוא חושב שהוא? הדם
עלה לי לראש, והרגשתי שאם אני לא משכיב אותו על הרצפה - סתם
כדי לפרוק את העצבים, או כדי לבצע בו את זממי - מה שיראה לי
נכון יותר, ואם אפשר גם לשלב - אני פשוט אתפוצץ.
"אתה לא מבין שכל שנייה שמתבזבזת היא נעלמת?!" הוא ירק עלי תוך
כדי דיבור, ולא יכולתי שלא לשים לב לוריד שפעם ברקתו, כמאיים
להתפרץ. נעמדתי, לא היה לי מושג מה הוא רוצה ממני.
"מה לעזאזל קראת בדף המסריח הזה, הא?" שאלתי אותו, בשקט,
בלחישה כמעט.
הוא נכנע. "היא הולכת להתאבד."
"מה?"
"מה ששמעת. היא הולכת לנסות להרוג את עצמה."
"מי? למה?"
"נועה. נועה הולכת להרוג את עצמה. מה לא ברור???"
"אתה מתכוון ל..."
"כן! לזה אני מתכוון! ואנחנו עומדים פה כמו שני אדיוטים, במקום
לנסות לעצור את זה!" הוא התפרץ.
"תירגע."
"לא' אתה זה שיותר מידי רגוע! היא תתאבד, היא תמות, היא לא
תהיה יותר! אתה לא קולט?!"
"אני קולט. תירגע. לא נגיע לשום מקום ככה."
"בוא כבר!" הוא יילל.
"לאן?! לאן אתה רוצה שנלך?!"
"למשטרה!"
"למש... מה? נראה לך שהם יוכלו לעזור?"
הוא הביט בי לרגע, בזלזול משתאה. "תגיד לי אתה צוחק איתי?"
ובאותו רגע שהוא אמר את זה, הוא לפת את ידי, והתחיל לרוץ, ואני
נגררתי אחריו, ברחובות הריקים, מחזיק ביד אחת קופסא אדומה
מנצנצת.

"אני מצטער, ואני מקווה שאתם מבינים."
מושיק הניח את הספל הכבד, הריק, על השולחן. הרגשתי את הרגל של
רועי מתחככת בשלי בעצבנות.
אני לא אכחיש - זה היה נעים למדי.
"אז אין שום דבר שתוכלו לעשות?" הוא לטש את עיניו בשוטר החביב
והשמנמן.
"תחזרו לשחק, ילדים, הכל יהיה בסדר." הוא חייך אלינו חיוך
טיפשי, ורועי סינן קללה.
בשנייה שהשוטר הפנה את הגב, הוא נעמד על רגליו, בהה קצת בחלון
של תחנת המשטרה, דרוך.
אנחנו היינו שם חצי שעה. מה רועי לא ניסה, הוא עשה הכל!
בהתחלה, שהוא התפרץ לשם, מתנשף ומזיע, הוא לא המתין בתור, אלא
רק רץ, ופתח את דלת חדרו של מנהל התחנה. מתנשם, הסביר לו את
המצב. מנהל התחנה לא הזיז שריר בפניו.
"תן לי את שם הילדה..."אמר בקול משועמם.
"לא, אתה לא מבין, זה דחוף, זה אי אפשר, זה... אין פה זמן
לשטויות...!"
"תירגע, ילד, אני מבין שאתה לחוץ..."
טראח. השולחן הקטן בפינה התהפך כשרועי בעט בו. כעת כל חדר
ההמתנה התבונן, מרותק.
"אוקיי..." מנהל התחנה בהה בו, בזמן שמזכירה לבושה בחצאית שלא
הסתירה הרבה טופפה במהירות על עקבים גבוהים, והתכופפה להרים את
השולחן ההפוך.
"אז אתה לא תעזור?" התנשם רועי, מתקשה להאמין.
"לא". פלט מנהל התחנה, שהתעניין יותר באחוריה של המזכירה.
רועי בהה בו, משתאה.
"מה קורה פה?" פניו המשופמים של מושיק, שהכרנו מהשכונה, צצו
מאחורי הדלת.
הוא הוליך אותנו איתו, נתן לרועי כוס מים, והושיב אותנו במשרד,
למורת רוחו של מנהל התחנה הכחוש. רועי הסביר לו את המצב קצרות,
והלה הנהן מדי פעם, והמשיך להאזין לו.
"וזה הכל." סיים רועי, ופניו נפלו.
"אני מצטער, אבל אני לא יכול לעשות שום דבר בלי אישור מרפי..."
כשבהינו בו, הוא הוסיף "מנהל התחנה."
"אבל..."
"וכמו שאתם מבינים," הוא קטע אותי, "הוא לא בדיוק מאמין לכל
הסיפור הזה, ולמען האמת גם אני לא מתרגש ממנו. אתם מבינים,"
הוא היסה אותנו בתנועת יד קצרה, "אנחנו מקבלים כל כך הרבה
דברים כאלה בכל יום. בכל המקרים שהיו, הם השתפנו בסוף."
צמרמורת חלפה בי כשהוא אמר את המשפט האחרון.
"זה לא הגיוני..." מחה רועי.

ואחר-כך, כשכבר ישבנו בחדר ההמתנה, ורועי עמד ליד הדלת, הוא
עדיין סינן כמה דברים על המדיניות של המשטרה וכולי...
"טוב אז מה עושים?" שאלתי. גם אני התחלתי להיכנס לזה. הקטע הזה
של להציל איזו פקאצה קטנה מצא חן בעיני דווקא.
רועי המשיך למלמל. ממש יופי- הוא ממלמל, ואני מנסה להבין מה
לעזאזל הוא רוצה.
"מה היא הולכת לעשות? איך היא מתכננת להתאבד?" שאלתי אותו
בשקט.
הוא לא ענה, ורק מצמץ. כעבור שנייה הוא היה שקוע בקופסא ההיא,
במכתב ההוא.
פתאום עיניו הפסיקו להתרוצץ על הכתוב.
"מה קרה?" שאלתי.
"היא הולכת להטביע את עצמה." הוא לחש, עיניו בוהות בחלל.
יופי, ממש קלאסי. הוא ילך עכשיו ויקפוץ אחריה למים, ויציל
אותה, ובסוף תהיה איזו נשיקה קיטשית וארוכה בעוד החבר ההומו
שלו מסתכל מהצד בקנאה.
"אז מה עושים?" מצאתי את עצמי שואל. וואו, אני מסוגל להיות ממש
מתחשב.
"ורגע, איך בכלל אתה יודע שהיא תטביע את עצמה...?"
הוא הושיט לי את הדף, מצביע על פסקה כתובה בעט שחורה, בין כל
הכתום והצהוב והורוד שריקדו מסביב.
"...אני מקווה שלא תבכי יותר מידי, כשיוציאו את הגופה שלי
מהמים, כי זה באמת לא כזה ביג דיל. בכלל, אני לא בטוחה שאני
אצליח לקפוץ. נראה לי שידרסו אותי קודם- תחזיקי לי אצבעות,
"כאן היא ציירה סמיילי עצוב, אבל יכולתי לראות אותה מחייכת את
אחד מהחיוכים העצובים האלה שהיא הייתה מחייכת לפעמים. "כי אני
לא רוצה למות בגלל איזה נהג שיכור, זה לא בדיוק קלאסה, את
יודעת. כי אם זה יקרה, יתחיל איזה משפט מחורבן, וההורים שלי
יתבעו את הנהג ההוא, ובהלוויה שלי אמא תגיד 'והיא כל-כך רצתה
להמשיך לחיות...' ובלה בלה וכל מיני שטויות... אני מניחה
שיודיעו לך רק בשלוש בערך, ואת תהיי באמצע פרק של מיכאלה (אני
באמת שונאת את הסדרה הזאת, אז תני לי לפחות להרוס לך פרק
אחד...), ואז את תמהרי לרחוב אבן גבירול או משהו..."
קראתי את הפסקה ההיא בקול, מרפרף מהר על השורות שנכתבו במהירות
בכתב לא יפה כל-כך. כשהגעתי למילה האחרונה, הוא חטף לי את הדף
מהיד, והתבונן בו עוד קצת - כנראה חושב שזה מה שיציל את
הפוסטמה ההיא.
"טוב, אז איפה היא הולכת לעשות את זה?" שאלתי, על אוטומט. באמת
שלא היה לי כוח לזה.
"בוא נחשוב..." הוא אמר בשיא הרצינות. "איפה היא יכולה להטביע
את עצמה בתל אביב?"
"בים?" הצעתי.
"רחוק מידי, היא אומרת שיודיעו לחברה ההיא באמצע פרק של
מיכאלה, וזה בערך בשלוש. בטח תיקח איזה שעה עד שיודיעו לה,
ועכשיו אחת וחצי..."
"מאיפה אתה יודע מתי מתחיל מיכאלה???" התבוננתי בו בשאט נפש.
הוא הסמיק. "זה לא משנה עכשיו."
"טוב נו," ירדתי מהנושא. "אולי היא לקחה מונית?"
"אולי."
"אה, בעצם לא. אם היא הייתה לוקחת מונית היא לא הייתה הולכת
לחצי השני של השכונה, פגשנו אותה איזה קילומטר מהבית שלה..."
"צודק. אז איפה עוד?" הוא הרהר. חמוד.
"ירקון. אולי בירקון?"
"זהו זה! אבן גבירול זה איפשהו קרוב, היא בטח תקפוץ מהגשר
ובגלל זה היא מפחדת שידרסו אותה!" הוא אמר את זה בכזאת שמחה
כאילו הוא המציא את הפיתרון לשלום עולמי.
"כן, יופי. מה עכשיו?"
"עכשיו הולכים לשם ומשכנעים אותה לא לקפוץ!" הוא אמר כאילו זה
מובן מאליו.
בהיתי בו.
"אהה. אז אתה מתכוון ללכת לשם ולהגיד לה 'תקשיבי מותק, זה לא
לעניין', והיא פשוט תקפוץ לזרועותיך ותחבק אותך ומחר תופיע בכל
בעיתונים תחת הכותרת 'הגיבור המקומי'?"
הוא חייך חיוך קטן, סדק בחומת הרצינות שהקיפה אותו בשעות
האחרונות.
"לא. אבל היא לא תוכל לקפוץ אם נחזיק אותה. היא לא חזקה
מספיק."
נמנעתי מלהזכיר לו את הפעם האחרונה שהוא הלך איתה מכות, באולם
של השבט, והיא כמעט הוציאה לו עין ונקעה לו את היד.
"צודק. בוא נלך." אז באמת נכנסתי לקטע. כמה פתטי ומעורר רחמים
אני יכול להיות...?
הוא קם על רגליו, והרים גם את הקופסא האדומה.
"למה אנחנו צריכים את זה?" שאלתי, לפי דעתי בחוכמה רבה.
הוא הסתכל עלי כאילו כרגע הצעתי לו לנסות לעוף ממגדלי עזריאלי,
ונשף בזלזול.
"אנחנו בטוח נצטרך את זה. כדי למצוא את המקום!"
מחוכם מאוד, שרלוק, אבל לי נדמה שכרגע גילינו איפה הולכת להיות
סצנת הגשר הכל-כך מוכרת.
לא אמרתי כלום. שייסחב עם זה. לא אכפת לי. זאת הנערה העדינה
שלו, לא שלי.
הוא פתח את דלת התחנה. "קח את זה אתה, ובוא מהר!" הוא קרא, טרק
את הדלת והחל לרוץ.
הא! איזו חוצפה... פשוט לא להאמין.
נאנחתי והרמתי את הקופסא, ויצאתי משם בהליכה, כשמבטי כל
הנוכחים נעוצים בגבי.
הדבקתי אותו ליד המכולת הישנה של משה. הוא נשען, מתנשף ומזיע
על איזה עמוד, וגער בי שהתעכבתי.
רציתי להרביץ לו.
אבל במקום זה המשכנו בריצה לא מהירה במיוחד, לא כאילו חיי אדם
תלויים בנו, לפחות.
השכונה שלנו קרובה לגשר ההוא. באמת איזה חצי שעה הליכה, וכשאתה
רץ - אז זה בכלל לא רחוק. רק החום הכבד שמעיק מאט את הקצב.
הגענו לרמזור אדום. חיכיתי שהאור יתחלף, אך רועי דחק בי
לעבור.
"הי הי, מה קרה למדריך השנה?" רועי הדריך כבר שנתיים, ובפעם
הראשונה קיבל פרס על ההדרכה. אני לא הייתי כלום. סתם פעיל.
"למי אכפת עכשיו?" הוא שאג. שיגעתי אותו.
בדקנו שאין סכנה, ורצנו כמו מטורפים למדרכה בקצה השני. הכביש
היה די שומם, רק כמה מכוניות של משפחות שיצאו לבלות יחד, או
כמה ערסים שמתלהבים מהאוטו שאבא קנה. אני שונא ערסים.
אני עוד יותר שונא ערסים עם אוטו. ראיתי איך מבטו סורק את
הרחוב, ומנסה להבחין בה בין כמה כלבים מחרבנים והבעלים שלהם,
או בין אמא דוסית עמוסת ילדים. אין שום סימן לשיער השחור
המבריק, ואין אף ניצוץ כחלחל בעיניים של אף אחד.
ראיתי אותו מתחיל להתייאש, כשלפתע ראיתי. ראיתי את זה.
על מעקה הגשר, ניצבה דמות צנומה, ולא זזה. היא עמדה כך, כנראה,
זמן רב, ידה מונחת על עמוד כלשהוא, מונעת ממנה ליפול פנימה, אל
תוך המים העכורים.
הסבתי את תשומת ליבו. ראיתי את פניו מתעוותים בפחד נורא, רגע
לפני שלפת שוב את ידי, וגרר אותי אחריו, שלושים מטר מפרידים
בינינו לבינה, בין החיים לבין המוות. מתוך אינסטינקט רכנתי
להרים את הקופסא האדומה מן הרצפה.
"לא עכשיו!" שמעתי אותו צורח. טעות.
ראיתי אותה מסובבת את ראשה אלינו. מבטה רפרף על פנינו, ולאחר
מכן נחת על הקופסא האדומה.
נדמה היה לי ששפתיה הגו את המילה 'למה', אבל לא יכולתי להיות
בטוח. רגלי ניתקו ממקומי כאשר רועי משך אותי בחזקה. רצתי. אלה
השלושים מטרים הכי ארוכים שרצתי בחיי.
הכפכפים הציקו לי, חתכו את כפות רגלי, והחולצה המיוזעת נדבקה
לגופי. אבל רצתי, אלוהים יודע למה.
מבט חטוף הראה כי היא עזבה את העמוד. לעזאזל!
והזמן טס מהר מידי, ואני לאט מידי. רועי לא רץ מהר בד"כ. אבל
אני חושב שלו גדי, המורה לספורט, היה רואה אותו עכשיו, הוא היה
גאה.
עוד עשרה מטרים, עוד חמש, ואלו המחשבות שרצות לי בראש.
אני לא יודע על מה הוא חושב. או על מה היא. אני רק יודע שרגלה
מושטת קדימה עכשיו, ושם לב שקשורה לרגלה לבנה. היא רצינית. היא
הולכת למות. עוד שני מטרים, והשרירים זועקים. רועי משיג אותי,
והצד שלי כואב. למה אני צריך את זה, אלוהים. הלבנה מתנדנדת. כל
מה שלמדתי בשיעורי פיזיקה מתערבל במוחי למין עיסה מוזרה. באיזה
מהירות עצם נופל?
האם המהירות מכפילה את עצמה כל שנייה, או שמתווספים לה 10
קמ"ש?
אני רואה את היד של רועי נשלחת קדימה.
מה הוא עושה?
הוא מחזיק בשולי המכנס שלה, מנסה לאחוז ברגלה.
"עזוב!" היא צורחת.
"לא! תחזיקי!" הוא משיב. רומנטי.
"עזוב!" שוב.
"לא!" הוא מקצר.
"רד ממני!" היא בוכה.
"תעשה משהו!" הוא צועק לי.
"לא!" הפעם זה מכוון אלי.
אני לופת את רגלה השנייה בכוח. זה מכאיב לה. רק שלא תעשה תנועה
חדה. אבל היא לא נענית לרחשי ליבי, ומתנוענעת עד שאחיזתו של
רועי משתחררת. עכשיו החיים שלה תלויים בי.
הרגשה מוזרה.
אני מחזיק את הרגל, ומחזיק, והיא מנסה למשוך כלפי מטה. בידי
השנייה ובשיני אני משחרר את הקשר החלש מן הלבנה, והיא צונחת
מטה, למים הירקרקים, ומשמיעה קול חבטה עדין כאשר היא פוגעת
בפני המים, ומיד אחר כך מופיעים עיגולים שהולכים וגדלים
מסביבה.
שלושתינו בוהים באבן. רועי מנצל את הזמן ותופס את ידה, היא
מסכלת למטה במבט חלול, אולי קצת מפוחד. אולי רק עכשיו הבינה מה
יכול היה לקרות. היא כבר לא כל כך בטוחה בעצמה, כך נראה.
ואנחנו יותר בטוחים, כי ללא הלבנה, גם אם תיפול, האינסטינקט
אולי יגרום לה להגיע לגדה, מבלי שהלבנה תכביד עליה.
אבל למרות שנראה היה שהמצב משתפר, רגליה מתחילות שוב להיאבק
בנו, ודמעות היאוש שלה נופלות, רכות וחמות על הכתפיים שלי.
ולפתע, אלוהים יודע למה, היא נעצרת, בוהה באוויר.
צהרי היום, אמצע יולי, חום הקיץ, גשר הירקון, בן אחד, בת אחת,
והומו אחד, השמש שקופחת על הראשים, וריח חריף של זיעה. היא כבר
לא צורחת. רק תנועות חלושות, קצובות - היא כבר לא מתאמצת. היא
יודעת שנגזר עליה לחיות.
אני תופס במותניים הצרות שלה, ומרים אותה, מניח אותה בעדינות
על המדרכה שבצידו הטוב יותר של הגשר, והיא קורסת למטה, מתקפלת,
שותקת, ממררת בבכי חרישי, שכל העולם שומע.