בהתחלה אתה רוצה, וחושב,
אומר "אני אוהב"
אז אני, יושבת עם עצמי,
מדמיינת, נותנת לזה צ'אנס וחולמת,
אותך, עליך, איתי, ביחד, לבד.
וזה עושה לי טוב בפנים

אז אני שואלת, מתעניינת, נותנת רמזים
מנסה להתחיל תקופה
שיכולה להיות באמת יפה,
אבל אז אתה אומר שלא.
שנגמר, שיש אחרת
ואני לבד, המומה, בחושך הזה
הריק הזה, יושבת
ועליך רק חושבת, ולא מבינה,
לא מאמינה, באיזה קלות
הלב נשבר.
נראה כאילו כבר לא יהיה מחר.
הלבן הופך לרקוב. היפה הופך לעלוב.
העולם כבר לא נראה אותו הדבר.
בלעדיך.

ואז בא יום חדש,
עם הרגשה נפלאה,
אופטימית כזאת, שנותנת להכל להשתנות.
אבל אתה, לא משתנה.
ואני רואה אותך.
מסתכלת עליך.
וחושבת... בלי סוף.
ואתה - מתעלם, כי לא אכפת לך,
איך זה מרגיש-
כשהלב, מדמם.