אני עומד מאחורי שולחן המהגוני הענק של דר' אבו פאיד במשרדו
הממוזג בג'נבה. ממולי יש תמונה ענקית של כיפת הזהב בירושלים.
לחדר נכנס הדר' מלווה באיזה אירופאי שמנמן "הנס אתה גאון
עכשיו, עם המודיע הזה שמצאת אין לישראלים שום סיכוי. המודיעין
שלנו ישתפר פלאים" מודיע פאיד בגרמנית שוטפת.
"מר' פאיד אתה יודע שזה לא היה כל כך פשוט מר מנחם רביב ממושב
נווה צדוק לא התנדב לעבוד אתנו והייתי צריך לתת לו טיפ שמן
מאוד כדי שיזמר בשבילך". אני נחרד למשמע אוזני ולא מאמין שיש
ישראלים כאלה.
"הנס, הנס ידידי אל תדאג בשם הממלכה האיראנית וכוחות ההתנגדות
אנו מודים לך מקרב לב וכמו שאומרים מי שנחמד לשיח השיח נחמד
אליו". דר' פאיד מוציא מזוודה שחורה ומעביר אותה להנס. הנס
פותח אותה ומתוכה מציצות בשמחה חבילות מסודרות של שטרות 100
יורו, הנס מחייך לעצמו "היה נחמד לעשות אתך עסקים מר פאיד".
הנס יוצא מהחדר. דר' פאיד ניגש למחשב שלו פותח EMAIL ומקליד
"השגנו את האחיזה פגוש אותי לקפה". דר' פאיד שולח את המייל
לאיזה כתובת לא ברורה, קם ויוצא מהחדר. אני נשאר שם לבד, דבר
ראשון אני מרים טלפון
"ר' זה ע' המודיע הוא מנחם רביב ממושב נווה צדק" אני מנתק.
אני ניגש למחשב ומעתיק את כל הזיכרון ומכניס עליו את דיסק
הווירוס ומפעיל אותו. אני יורד בזהירות לקומת הכניסה,ההסעה שלי
מגיע בתזמון המדויק, אני קופץ פנימה ונוסע לשדה התעופה. למחרת
בבוקר אני מתייצב במטה של המוסד.
"עבודה נהדרת עוזי מה היינו עושים בלעדיך", "כן, כן אני יודע
אני המציל של המדינה, התשובה שלנו לאיום הגדל וכל החרטה הזאת.
תקשיב לי טוב רמי אני שונא את העבודה הזאת, כל פעם מחדש שאני
עומד ליד החלאות האלה בא לי לקפוץ עליהם ולנשוך אותם ישר בעורק
הראשי ואני לא רוצה את ההרגשה הזו".
"עוזי, עוזיל'ה אתה יודע שתפקידך הוא להביא את המודיעין ובזה
אתה הכי טוב וחוץ מזה מה תעשה מולם כשאתה ערום. בשביל לנשוך
להם את העורק הראשי יש לנו חברה מיוחדים שזה תפקידם. אני מציע
שתיקח לך  איזה שבוע חופש ואח"כ תבוא יש לי עוד איזה ג'וב
בשבילך".
"אולי במקום השבוע חופש אני אקדים את השחרור שלי ?". "די עוזי
כל פעם אותו סיפור אתך. אני לא מכיר הרבה אנשים שראש הממשלה
מתקשר אליהם אישית להגיד להם תודה פעם בשבועיים. חוץ מזה המצב
בשוק העבודה אינו מזהיר כמו שאתה בטח יודע ויש שמועה שמגיע
לגיל ולך מזל טוב סוף סוף נוכל לקורא לך אבא. אז אני מציע לך
לפני שאתה עושה איזה צעד פזיז תחשוב על העתיד שלך".
"זה נכון רמי, אבל אני אומר לך כבר עכשיו הבן שלי הולך להיות
זמר, נגן או צייר אז תירגע טוב ?", "בסדר,לא אמרתי אחרת אתה
תמשיך לעבוד אצלי ואני לא אציק לבן שלך. חוץ מזה עד שהוא יגיע
לגיל הנכון יהיה כבר שלום ולא יצטרכו אנשים כמונו".
"הלוואי", אני אומר "טוב עוזי אז להתראות תמסור דש לאבא שלך
ותודיע לאחותך שנשמח שהיא תחזור לעבוד אתנו".
אני נוסע הביתה. מחנה את האוטו בחניה מתחת לבית מתפשט ומתגנב
הביתה. גיל עומדת בסלון ושוטפת את הרצפה תוך כדי ריקוד קופצני
במיוחד לקול יהודית רביץ, אני מתגנב מאחוריה ובבת אחת תופס אתה
ומרים אותה תוך כדי צעקה  "גברת דין היקרה בעלך בבית " והיא
צועקת בצעקה הקבועה איפה, איפה ?" אני מוריד אותה לקרקע היא
מסתובבת אלי "ניראה לך נורמלי להתגנב בעירום מאחורי אישה נשואה
ועוד בהריון ?",
"אני מצטער" אני עונה ומסמיק "לך שים עליך בגדים לפני שאני
אונסת אותך פה בסלון תוך כדי הספונג'ה" אני מסתובב והיא במכה
מדויקת לחלוטין טופחת לי על הלחמינה השמאלית של התחת שלי".
"אני טובה". היא צוחקת לעצמה. אחרי שאני מתלבש אנחנו מתיישבים
במטבח ואני מספר לה על ז'נבה. וכרגיל אני מתבכיין לה כמה אני
שונא את העבודה הזאת והיא תמיד מזכירה לי שהמצב בארץ לא פשוט,
ואחת כמה וכמה הוא מסובך למישהו עם נכות כמו שלי. יש יחסית מעט
עבודות שאני יכול לבצע ורובן מאוד דומות למה שאני עושה היום.
שלא תחשבו שאני מתבכיין סתם החיים לא תמיד הלכו לי בקלות כמו
היום, אני כמעט לא זוכר את אבא שלי. הייתי אומר שכמעט לא ראיתי
אותו אבל האמת שאף אחד לא ראה אותו. אבא תמיד היה מאחורי קווי
האויב ואימא שלי תמיד עבדה נורא קשה בבית בשבילי ובשביל אחותי
הקטנה. כל פעם שאבא היה חוזר מאיזה מבצע הוא היה מביא לנו כל
מני מתנות מדליקות, אימא הייתה עומדת במרכז הבית וצועקת "מר
דני דין היקר אולי תפסיק להעלם ותבוא להיות עם אשתך קצת".
אני זוכר שבהתחלה היה לי נורא קשה. בביה"ס יסודי לא היו לי
חברים הייתי חייב ללבוש בגדים ארוכים, כפפות, משקפי שמש, וכובע
כדי שהילדים והמורים יוכלו לראות אותי. תמיד נראה לי פאטתי
לשחק מחבואים כי ידעתי שאם אני באמת רוצה להתחבא אז אף אחד לא
ימצא אותי בחיים ולא צריך לרוץ להתכופף ולזחול כל כך הרבה
בשביל לנצח, ככה גדלתי די בודד. באזור כיתה ג' הילדים בכיתה
התחילו למצוא בי עניין. היה לי קטע קבוע, בערבי כיתה כול
הילדים היו עושים מעגל סביב ואני הייתי מתחיל להתפשט מולם וככה
לאט לאט הייתי נעלם עד שהייתי ערום לחלוטין ובלתי ניראה ואז
הייתי הולך מאחורי אחד הילדים ומבהיל אותו. דווקא נורא אהבתי
את הקטע הזה עד שערב כיתה אחד בבית של קרן אחרי שכולם צעקו
"עוזי, עוזי תעלם, עוזי, עוזי  תעלם" ביצעתי את הטריק שלי ומיד
אחרי שנעלמתי אימא של קרן נכנסה לחדר כדאי לראות מה כול הצעקות
האלה ותוך כדי כניסה היא נתקלה בי ונפלה עלי עם הקפה הרותח שלה
שכמובן נשפך לי על הזין ועשה לי כוויה נוראית. ואני בצעקות
נוראיות ברחתי הביתה ככה איך שאני. כול מי שעבר ברחוב באותו
זמן יכל לראות זוג נעליים רצות מעצמן וברקע צעקות נוראיות של
ילד שבוכה "נשרף לי הבולבול, נשרף לי הבולבול ". כשהגעתי הביתה
אבא מייד הלביש אותי ולקח אותי לרופא  מיוחד בעבודה שלו. הגענו
למקום שלא ניראה כמו בית חולים וראיתי שאבא מדבר עם איזה איש
אחד שכול הזמן חייך ואפילו גיחך קצת. אבא התעצבן עליו והדבר
היחידי שהספקתי לשמוע בין הייבובים שלי זה  את אבא אומר לו
"תקשיב לי טוב רמי, לא באתי לגייס את הבן שלי. הבן שלי לא
יעבוד פה ועכשיו תזיז את התחת השעיר שלך ותביא את דר' אביב לפה
שתטפל בבן שלי". הרופאה שטיפלה בי דווקא הייתי נחמדה והיא נתנה
לי משחה נגד הכאבים וחייכה לעבר אבא שלי. בדרך הביתה אבא כעס
אלי נורא ואמר לי בקול שקט שאסור לי להתפשט ככה סתם מול אנשים
וביקש שאבטיח לו שלא אעשה זאת שוב.
כשהייתי בכיתה ג' נולדה אחותי איילת שאותה דווקא היה אפשר
לראות אבל אי אפשר היה לשמוע, והיא שמעה מצוין. זה לא שהיא
היתה אילמת אבל אם היא לא דיברה אז היא הייתה בלתי נשמעת
לחלוטין היא הייתה יכולה לקפוץ אל הרצפה סנטימטר מאוזן של בן
אדם נורמלי בלי שהוא ישמע צליל ומצד שני היא הייתה יכולה לשמוע
מישהו לוחש מקילומטר. כאשר היא גדלה היה לנו משחק קבוע שבו
היינו מנסים להתגנב אחד אחרי השני ולהפחיד אחד את השני.
את התיכון יותר אהבתי, כמות החברים שלי הלכה וגדלה ביחס ישר
ככל שנהייתי יותר תחמן. זה התחיל בתקופת הבחינות, לפני בחינה
גדולה  הייתי מתפשט ומתגנב לחדר של המורה ומציץ על טפסי
המבחנים ואז הייתי רץ לספר את השאלות לחברה. למרות שהמורים
התעקשו שאני אשב לבד בשורה הקדמית כדי שאני לא יעתיק היו לי
ציונים די טובים. גם התגליתי כספורטאי די טוב אומנם במשחקי
כדור הייתי חלש פשוט לא ראו לאיפה למסור לי כשהייתי בחולצה
קצרה. אך כשחיין הייתי  די מוכשר הבעיה היחידה שלי הייתה עם
בגדי ים יותר נכון לקהל ולשופטים הייתה את הבעיה איתי בבגד
ים.
עם בנות התחלתי ברגל שמאל. אבל מהרגע שהתחלתי להתגנב למקלחות
התחילה החגיגה האמיתי, קודם כל ידעתי את הסודות הכי כמוסים
והרכילויות הכי חמות בביה"ס, ומלבד זאת יכלתי לבחון למי באמת
יש חזה גדול ואצל מי זו סתם חזיית פוש-אפ.
הייתה לנו ילדה בשכבה שדי חיבבתי שמה היה גיל. יום אחד כאשר
הצצתי לבנות שמעתי אותה אומרת שהיא די מחבבת אותי והיא נורא
רוצה שאני אתחיל אתה. שבוע אחרי זה כבר יצאנו שנינו  ועד היום
אנחנו ביחד. בפעם הראשונה שהגענו לחדר שלי בבית היא מיד
התפשטה. גיל ראתה שאני קצת מופתע מההתנהגות שלה  ואז היא אמרה
שבתור אחד שמציץ לה במקלחות לפחות פעמיים בשבע אני ניראה מופתע
בצורה חריגה, וכדאי שאני אשים לב כשאני מציץ במקלחות לא לעמוד
ליד הראי כי אז האדים שלי יוצרים את הצללית שלי אל המראה
מאחורי.
ואם עוד פעם אחת אני אציץ לבחורה אחרת חוץ ממנה אז היא תהרוג
אותי.
אחרי שסיימתי את התיכון רציתי להתגייס ללהקה צבאית, אבל בלשכת
הגיוס חיכו לי שני קצינים שהסבירו לי שאני מיועד לשירות מסעיר
ומיוחד מאוד בקיצור להקה צבאית לא יצא מזה. וככה הגעתי ליחידת
מודיעין מיוחדת  של המטכ"ל בהתחלה זה היה אפילו די נחמד אבל
איך שהגיע החורף זה נהפך להיות סיוט. אני נאלצתי לעמוד ערום
ברמת הגולן בקור כדי להאזין לאיזה זוג חיילים סורים מספרים אחד
לשני כמה קר להם כי מישהו למעלה חשב שהם מתכננים מלחמה.
השתחררתי לפני 7 שנים ואז ניסיתי לעבוד בכול מני עבודות שונות
ומשונות. נחלתי כישלון חרוץ בכול מה שניסיתי. אנשים לא אוהבים
אנשי שיווק שלא מסתכלים בעיניים או ברמנים שלא מזילים דמעה יחד
עם הלקוחות שלהם. זה לא שלא הסתכלתי להם בעיניים או הזלתי
דמעות פשוט הלקוחות לא ראו את זה. אחרי די הרבה אכזבות אבא
קישר אותי עם רמי מהמוסד ומאז אני עובד אצלם .
אני נורא אוהב את גיל ולה יש את החוש המיוחד להצליח לקלוע עם
נשיקת הבוקר טוב לא לאף לא לאוזן ישר בפה ולא משנה על איזה צד
אני ישן.
כבר די הרבה זמן אנחנו מנסים להיכנס להריון ללא הצלחה. פתאום
לפני שלושה חודשים גיל סיפרה לי בשמחה שהיא בהריון, ואני מרגיש
שזה הולך להיות בן. עמית יהיה שמו ועכשיו אני מתפלל שהוא יצא
נורמלי סתם ילד נורמלי. לא רואה ואינו נראה, לא שומע ואינו
נשמע, לא מריח ואינו מורח ובטח לא מרגיש ואינו מורגש סתם.
ילד רגיל ונורמלי.