"הלו, מטומטם, מה אתה עושה? אתה לא רואה שאני שומר פה חניה?"
אי אפשר עם המטומטמים האלו, מה הוא רוצה, שאני אשכב על הכביש?

"נו, בואנ'ה, תעוף מפה, מה אתה קשה? אני שומר את החניה הזו!"
אותו אדיוט מקודם מסתובב פה עם הסוברו ג'סטי השחורה שלו. הוא
עוצר לידי בחצי רוורס ופותח את החלון. מבפנים מציץ עלי איזה
דוד קירח, להערכתי בן 60, מוציא את הראש ושואל:
"פה זה רחוב שטרוק?"
אני עונה, "כן."
"יופי", הוא אומר, וממשיך לגלוש ברוורס לתוך החניה היחידה בכל
הרחוב, זו שאני שומר. אני תופח לו בידידות של מגב"ניק באמצע
חיפוש אלים בג'נין על הטמבון ואומר:
"אבאל'ה, אתה לא רואה שאני שומר את החניה הזו? עברת פה כבר
פעמיים ואני עדיין שומר את החניה."
"זה רק ייקח לי רגע", הוא עונה.
"כן, כן, רגע, זה מה שאני אומר כשאני חונה בחניה של נכים כשאני
בדרך לבקר את החברים."
הוא מסתכל עלי בצורה מוזרה ונראה כאילו הוא מודד אותי.
"בכל אופן, אתה לא יכול להחנות כאן", אני ממשיך.
"למי אתה כל כך שומר? אל תגיד לי שיצאת ג'נטלמן ואתה מחכה בחוץ
בחום ובלחות המטורפת הזו לחברה שלך, שומר לה חניה."
"הלוואי", אני מחייך, "אני מחכה למשפחה שלי, אבא אמא האחיות
שלי וסבתא שלי."
"איזה תיק, הא! ניקית את הבית? החבאת את הסיגריות? שטפת את
הסלון?"
אני מהנהן לאישור, ובכל הזמן הזה הוא עומד באלכסון כאילו הוא
הולך להיכנס לחניה ובינתיים סותם את הכביש. החום כנראה משפיע
עלי ואני מתחיל להזיע ובכל פעם שהוא מישיר עלי מבט אני מזיע
יותר.
"נו, אז איפה הם?" הוא שואל.
אני מרים ידיים. "לא יודע, ככה זה עם אבא שלי, איך שהוא עובר
את קו גלילות לכיוון תל אביב הוא מאבד את חוש הכיוון ומתחיל
להתעצבן, כך שאחרי איזה שעה שהוא מתבלבל ברחובות ולא מוצא
חניה, העצבנות שלו מגיע לרמה שאפשר להרתיח עליו מים ואז הוא
נשבר ומתקשר אלי ואני מסביר לו איך להגיע לחניון הקרוב לבית
שלי. אז ככה אני יורד לפה 20 דקות לפני שהם מגיעים ושומר להם
חניה."
"איזה ילד טוב", הוא מחייך, "נו, זה בטח ישתלם לך, גם אימא וגם
סבתא, בטוח מביאים לך אוכל, שניצלים, קציצות."
"הלוואי, מה אני אגיד לך, אתה לא מי יודע מה בניחושים. אימא
שלי יודעת לבשל אולי פיצה מקפיצה או סנפרוסט, וסבתא שלי, רק
לאבא שלי יש סבלנות לסנילית הזו, אני יודע שמהשניה הראשונה
שהיא תיכנס לדירה שלי היא לא תפסיק לספר כמה רע לה ואיך פעם
היה טוב. ושוב תספר את אותם סיפורים על מאורעות תרפ"ט, איך היא
וחיימקה היחידים שנשארו חיים. וחוץ מלדבר הדבר היחיד שהיא
יודעת לבשל זה קומפוט שזיפים מתוק להחריד. בקיצור, די סיוט,
ככה שביום רגיל הייתי נותן לך את החנייה בכיף אבל עד שהם
מגיעים לתל אביב, אתה יודע."
הוא מסתכל עלי בעיניים השקועות שלו ושוב הוא נראה כאילו הוא
מודד אותי, חודר לי ישר לתוך הראש עם המבט הזה. ובכל הזמן הזה
לא עוברת אף מכונית ברחוב, מה שלא הגיוני ביום שישי בצהרים,
ויש שקט חריג, שקט כזה של יום הזיכרון בצפירה רק בלי הצפירה.
בלי רעש של אוטובוסים, אמבולנסים, אנשים, רק אני הוא והחניה.
"תגיד, איך קוראים לך?"
"נמרוד, נמרוד בינון", אני עונה.
"אתה בטוח שאתה נמרוד בינון?"
"כן."
"אתה בכלל לא דומה לסבתא שלך", הוא אומר, "אבל אתה בטח לא מכיר
אותי, אתה צעיר מדי."
אני חושב לעצמי, נו, זה בטח עד איזה פלוץ מהגיל של אבא שלי
שבטוח שזה שהוא ישב במוצבים על התעלה בשנות השבעים עושה אותו
יקיר ישראל לדורותיו, ממש חתן פרס ישראל למלחמה ושלום.
"אני מתנצל, לא הצגתי את עצמי, קוראים לי מלאכה מוות", הוא
מצחקק לעצמו ורואה שלא הבנתי את הבדיחה. "אני מלאך המוות, אתה
יודע, זה ששחט לשוחט דשחט לתורא וכל החרא הזה."
"תגיד, מה אני נראה לך טומטום? חנון אולי אבל טומטום לא. מלאך
המוות הוא שלד חמוש בחרמש, והוא רכוב על סוס שחור בעל עיני אש,
ולא איזה אבאל'ה כמוך. וחוץ מזה, זה אחד הסיפורים הכי מוזרים
ששמעתי בחיים כדי להשיג חניה. אני מציע לך לגשת להסתכלות
פסיכיאטרית דחוף. אם אתה רוצה אני אתן לך את מספר הטלפון של
אחותי הגדולה, היא מטפלת בפסיכים מהסוג שלך."
הוא מסתכל אלי ברחמים, כמו על ילד שרק עכשיו נולד.
"אל תתעצבן כל כך, אני יכול לבוא בכל מיני צורות, אבל בת"א הכי
נוח זה ככה, אתה לא מאמין איזה הטבות מטורפות נותנת תעודת
פנסיונר וגם קמים בשבילי באוטובוס. והאוטו, אתה יודע, זה נוח
לחניות גם קטן וגם גבוה. אבל אתה לא תאמין לי, נכון?" פתאום
הקול שלו משתנה ונהיה סמכותי. "אז תקשיב לי טוב, מר נמרוד
בינון היקר, שחברה שלו עכשיו יושבת בבית בוכה ומנסה להתגבר על
כלום שכמוך שאחרי 9.5 חודשים זרקת אותה יום בהיר אחד בלי לדבר
לפני, שגם בצבא לא הצטיינת במיוחד וזה שהיית מש"ק מודיעין
בקריה ואח"כ קצין כלום בחדר ריק במחלקת אימוני קרב של חה"א לא
עושה רושם וגם ה-58 שקיבלת במזל בבגרות בספרות אחרי שהעתקת
מעדי דגני איזה חצי מבחן לא מפתיע. והדבר היחידי שעשית טוב אבל
גם אותו הפסקת זה שפתאום בכיתה ח' גילית שאתה הרקדן הכי טוב
בשכבה שלך ובמקום להמשיך עם זה ולהיות הרקדן של המדינה הלכת
אחרי המקובלים של השכבה והיית שחיין בינוני מאוד", וכל זמן
שהוא מדבר אני בהלם מוחלט, "ואם עניין המכונית מטריד אותך אז
אל תדאג."
הוא מזיז את הראש אחורה ובמקום הג'סטי הדפוקה שהוא נוהג בא
מופיעה פתאום יגואר ספורט שחורה ענקית ולידו יושבת טל, זו
שהייתה חברה שלי ומחייכת אליי.
הוא פונה אלי חזרה. "אל תתרגש, זה סתם, היא לא באמת איתי,
עדיין, זה רק כדי שתאמין."
אני בולע את הרוק ומוציא בקול חנוק. "אתה, אתה לא בא סתם?!"
מיד אני מתעשת וחושב שאם הוא כבר פה אז לפחות נמשוך את הזמן
כמה שאפשר. "תגיד, אתה מגיע אישית לכל הלקוחות, בטח יש לך מלא
עבודה."
"כן, זה נכון, אני לא מגיע סתם, באת לקחת אותך", הוא מצביע עלי
וכל העולם מתעמעם סביבי.
"אותי?!"
"כן, כן, אותך", הוא אומר בקול מפחיד ואני מקבל רעד בכל הגוף.
"אבל אני לא עשיתי כלום."
"סתם, תירגע", הוא צוחק ונראה שהוא מבסוט מזה שהוא עבד עלי.
"לא באתי לקחת אותך, אבל אתה צודק, לא עשית כלום עד היום וכדאי
באמת שתתחיל, ולשאלתך השניה אני לא בא לכולם, רק ללקוחות ויזה
זהב". שוב פעם נמרח עליו החיוך המטופש הזה. "האמת שבאתי בשביל
שני עניינים, ואחד מהם זו סבתא שלך."
"בואנ'ה, תירגע, כן? סנילית סנילית אבל בריאה כמו שד, ותאמין
לי יש לה עוד הרבה מה לעשות כאן, וחוץ מזה - אין לך בושה לבוא
לקחת אותה כך סתם באמצע היום מהדירה של הנכד שלה?"
"נמרודי, תירגע, לא באתי לקחת את סבתא שלך, באתי לקחת את מר
כהן מהדירה מעליך, אבל מסבתא שלך אני צריך עצה."
"איזו עצה אתה צריך מסבתא שלי?" אני עונה בפליאה.
"מה איכפת לך?"
ואז מגיח מקצה הרחוב הסטיישן של אבא שלי. אני זז מהכביש למדרכה
ונותן את החניה למר מוות, מר מוות משתחל פנימה בקלילות רבה
(בסוף זה ג'סטי בחניה של סטיישן). אבא שלי נעמד מולי, מוציא את
הראש החוצה ואומר: "אין חניה בעיר המחורבנת שלך, קח את סבתא
ותתחילו לעלות לדירה. אני בינתיים אעשה עוד סיבוב." אני ניגש
לפתוח לסבתא את הדלת ורואה את מר מוות מדלג החוצה מהאוטו
ומשאיר פתק: פקח יקר, אני מעמיס סחורה אנא תתחשב. אני ניגש
לסבתא ועוזר לה לעלות למדרכה.
מוות ניגש אלינו ואומר: "שלום, גברת בינון, מה שלומך?"    
"נו, אתה יודע ,הימים עוברים, והבריאות זה לא מה שהיה פעם",
עונה סבתא.
"די, די, גברת בינון, את נראית בריאה כמו ג'מוס."
"תפסיק, אתה מחמיא לי", מסמיקה סבתא, "מה שלום חיימקה?"
"הכל בסדר, הוא מוסר ד"ש ואומר שתחזיקי מעמד פה."
"הפושטק הצעיר הזה אומר לי תחזיקי מעמד, נראה אותו במקומי",
כועסת סבתא, "ומה אתה צריך?"
"תראי, גברת בינון, הקומפוט לא יוצא לי מתוק..."
"תגיד לי, פרזיט, מתי אתה שם את הסוכר? בטח בסוף."
מוות נבוך קצת. "כן."
"נו, אז מה אתה רוצה שיצא לך כשאתה שם את הסוכר בסוף, קומפוט
או מרק עוף? את הסוכר שמים בהתחלה."
מוות מחייך. "תודה, גברת בינון, ותחזיקי מעמד." מוות מסתובב
ונכנס לבניין.
סבתא פונה אלי ושואלת: "נו, נמרודי, מה שלומך, פיצקל'ה?"
"סבתא, אצלי הכל בסדר", אני מחייך, "תגידי, סבתא, את מכירה את
האיש שדיברת אתו?"
"מי, הוא? מלאך המוות", סבתא משתוממת, "בטח מכירה, פעם ראשונה
ראיתי אותו בפראות של שנת תרפ"ט כשחיימקה ואני היינו היחידים
שניצלו מהפאדאיונים האלה. אני זוכרת הוא בא אלינו... אוי,
נמרודי, נראה לי שכבר סיפרתי לך את הסיפור הזה, לא?"
"כן, סבתא, כבר סיפרת לי אותו, אבל לא אכפת לי לשמוע אותו
שוב".