New Stage - Go To Main Page


הוא פתח את דלת הדירה במהירות, סגר אותה בטריקה ונעל אותה הכי
חזק שיכל. הוא הבריח אותה עם השרשרת העלובה, ואחרי שהרגיש שזה
לא מספיק הוא חסם את הדלת עם כיסא.  
כשסיים, הוא רץ לחדר שלו, חדר קטן וצפוף שחלונותיו סגורות
ומוגפים ורק מנורה קטנה דולקת בפינתו. סגר את הדלת במהירות
אחריו, התיישב על מיטתו (מיטת יחיד, שתפסה את רוב המקום בחדר)
והחל ללעוס את הפינה של השמיכה ולבכות. הפעם האחרונה שהוא לעס
כך את הפינה של השמיכה הייתה כשהוא היה בן חמש והתעורר באמצע
הלילה בגלל סיוט והתברר לו שהוא הרטיב את המיטה.

הוא עוד לא הבין את הכל, הכל היה כל כך שונה כמה שעות קודם.
באותו היום הוא התעורר כמו כל יום ויצא לעבודה, אך הפעם לפני
שפתח את הדלת עם המפתח, משום מה, הוא הסתכל בעינית שבדלת.

הוא לא ציפה לראות שום דבר, ולכן כל כך הופתע כשראה עיין מביטה
בו חזרה, האישון היה דוקא יפה, בצבע תכלת, אבל לא כל יום
מסתכלים החוצה מהעינית ורואים מישהו שמסתכל עליך חזרה. הוא
מייד ניסה לפתוח את הדלת, אך עד שמצא את המפתחות לדלת ופתח
אותה, חדר המדרגות היה ריק והקול של צעדים ושל דלת הבניין
נטרקת עוד הדהד בו.  סביר להניח שזה לא היה משפיע עליו כל כך
והוא אפילו היה עובר על זה לסדר היום ומשכנע את עצמו שהוא
דמיין הכל, אם הדברים היו מתפתחים אחרת .

כשהוא הגיע לתחנת האוטובוס הוא חש שמשהו לא בסדר, אך לא הבין
בדיוק מה הדבר. אז הוא נזכר שכל בוקר יש איש אחד שיושב בתחנת
האוטובוס (משום מה הוא נזכר בעיניים הכחולות שלו), תמיד הוא
נמצא שם וזו הפעם הראשונה שנראה לו הדבר מוזר. תמיד, כל פעם
שהוא ירד לתחנה האיש הזה ישב שם. הוא תמיד היה שואל אם קו 31
עבר, והאיש תמיד היה אומר שהוא בדיוק הרגע הגיע ושבזמן שהוא
נמצא האוטובוס לא עבר, כשהוא חשב על זה לשניה נוספת הוא היה
בטוח שהאיש הזה תמיד היה עולה אחריו לאוטובוס (גם בפעם שהוא
לקח את קו 47) אך אף פעם לא ישב לידו, הוא לא יכל לזכור אם הוא
היה על האוטובוס כשהוא היה יורד ממנו.

הוא התחיל בדיוק לחשוב שאולי האיש הזה חולה והכל צירוף מקרים,
אך אז הגיע אוטובוס 31 והוא עלה עליו. האוטובוס היה ירוק, בצבע
החדש של האוטובוסים. הוא שנא את הצבע הזה. למה אי אפשר לדבוק
בצבע אחד? הוא היה שואל את עצמו. הוא עלה על האוטובוס ואמר
שלום לנהג המוכר שהסיע אותו כל בוקר לעבודה, אך הפעם הנהג ענה
בצורה מוזרה והסתכל על האנשים שעולים כאילו הוא מחפש משהו. מיד
לאחר שהדלתות נסגרו והוא התיישב, הוא שם לב שהנהג החל לדבר
בקשר. הוא היה מוכן להישבע שהנהג הסתכל עליו מהמראה בזמן שדיבר
ואז החל להנהן, כאילו הוא מאשר לעצמו את מה שענו לו.

בערך בזמן הזה הוא החל להרגיש קצת לא נוח, אך בזמן הנסיעה הוא
חשב על זה, וככל שחשב יותר הוא שכנע את עצמו שהכל היה בראש שלו
ושהנהג בכלל מסתכל על הילד המעצבן בכיסא מאחוריו, שחורט את השם
שלו עם סכין.
ומכיוון שהנסיעה לקחה יותר מחצי שעה, הוא יכל לשכנע את עצמו די
הרבה.

כשירד לבסוף מהאוטובוס הוא הסתכל לעבר הבניין בו עבד,  הוא היה
גדול והקירות שלו היו החלונות הקהים של המשרדים, הוא חשב לעצמו
שזה בדיוק הבניין שהייתה קופץ ממנו כדי להתאבד, הוא גבוהה
ומדכא ויש לפניו רחבה ריקה וגדולה, כזו שמאפשרת לגוף שלך
להתפזר על הרצפה בחופשיות.

הוא החל להביט לצדדיו ובסוף פנה ימינה והתחיל ללכת, מתרחק
מהמשרד (למרות שלרגע חשב שאולי כדאי לו לבדוק את הקומה
האחרונה, באמת חבל לבזבז כזאת רחבה יפה).
בדרך הוא שם לב שאיש בחליפת עסקים ומשקפי שמש גדולות הולך
אחריו, היה עליו ז'קט כבד כזה שגרם לכתפים שלו להיראות ענקיות,
הוא שם לב שלמרות החום והלחות הנוראיים של העיר בקייץ לא היה
לאיש איכפת מהז'קט שנח עליו.

הוא המשיך ללכת, יותר ויותר מהר וכל פעם שהסתכל לאחור ראה את
האיש הולך אחריו. מימינו היה קניון גדול, הוא פנה מהר להיכנס
לשם. מיד אחרי שנכנס הוא פנה לכיוון המעלית ועלה לקומה הרביעית
והתחיל לרוץ . נכנס לחנות ויצא מהכניסה האחורית, ולבסוף הוא
ירד לקומת הקרקע ונכנס לחנות להשכרת רכב. כזאת שאפשר לקבל בה
רכב מיד. הוא פנה אל הפקידה בקבלה. היא הרימה את העיניים
מהמחשב והתחילה לשאול אותו איך היא יכולה לעזור לו, אך עצרה
באמצע כשראתה את פניו, הוא היה בטוח שעיניה התרחבו לשניה. הוא
פנה אילה וביקש להשכיר מכונית (היה לו אמנם רשיון , אך עד אז
קנית מכונית נראתה לו טיפשית, מכיוון שהוא נסע תמיד רק לעבודה
ובחזרה, ומדי פעם לסרט). היא הנהנה ואמרה לו להמתין לה על
הספה, הוא התיישב וראה אותה מדברת בבהילות לתוך הטלפון, אז היא
נרגעה והסתכלה החוצה, בחוץ עמד אדם בחליפה שחורה עם משקפי שמש
גדולות.

הוא לא חיכה שיתפסו אותו, באותו הזמן הוא נזכר בכל סרטי הפעולה
שהוא היה רואה בזמנו החופשי, קפיצה לתוך מכונית נראית שם די
מרגשת.
הוא זינק זינוק גדול, שלא היה מבייש את ואן-דם, לתוך סוזוקי
בלנו  כחולה, אך המפתחות לא היו בפנים ולא היה לו מושג עם איזה
חוטים הוא אמור להתעסק.

הוא חייך כשהפקידה ניגשה אליו, "רק בדקתי איך המכונית"  הוא
אמר .
הוא שילם לה עם כרטיס אשראי, נכנס למכונית ונסע בשקט החוצה.
ברגע שהוא יצא החוצה הוא העביר הילוך והגביר את מהירות הנסיעה,
תוך חצי דקה בערך כבר עבר את המהירות המותרת על כביש מהיר (לא
הוא לא היה על כביש מהיר, למעשה, הוא נסע בתוך העיר).
הוא נסע במהירות ללא מטרה. לאחר כחצי שעה של נסיעה, כשהוא היה
בטוח שלא עוקבים אחריו הוא פנה לעבר הבית שלה, של ידידתו
הטובה, הוא ידע שהיא תקשיב לו.

הוא הגיע לביתה תוך עשר דקות.  הוא צלצל באינטרקום ואמר: "זה
אני ! תני לי להיכנס , מהר!" היא לא שאלה שאלות אלה פתחה מיד
את הדלת.
כשנכנס אליה לבית הוא ראה אותה יושבת על ספה שחורה מעור שהייתה
מול הדלת. היא לבשה חולצה קצרה ומלוכלכת, היה מצויר על החולצה
בת עם שיער מתולתל שלא לבשה חולצה והיה כתוב משהו בקשר לצופים,
הצווארון של החולצה לא היה מחובר אליה כבר שנים, זו הייתה
חולצה מהסוג של החולצות שלובשים רק בבית, לפחות בגיל הזה שבו
הצופים זה זיכרון רחוק ולא הרבה מעבר לזה.
היא שאלה מה קרה והוא התיישב לידה וסיפר לה הכל, את כל מה שקרה
לו מהבוקר עד אז, ההבעה על פניה לא השתנתה בכלל וכשסיים היא
אמרה לו שהיא חושבת שהוא סתם מגזים ומדמיין ועדיף שהוא ילך
הביתה וישן קצת, הוא נראה לה עיף .

זה לא הרגיע אותו, אם כבר, אז זה הדאיג אותו אפילו יותר. היא
אף פעם לא ענתה לו כך! אפילו בפעם ההיא שהוא סיפר לה שהוא ראה
חתול מעופף מחוץ לחלון שלו. אז היא לא ענתה לו כך. אז היא באה
אליו הביתה עם רשתות והציע שיתפסו אותו (החתול המעופף שהם תפסו
היה אצלה בבית עד לפני שנה ואז הוא התלהב יותר מדי מהתעופה,
התקרב אל השמש והדונג מהכנפים שלו נמס והוא התרסק ומת).

הוא נסע הביתה ונכנס אל חדרו, לעס את השמיכה ובכה.
אחרי שהוא בכה במשך שעה היא התקשרה אליו. היא הציע שהוא יבוא
אליה כדי שלא יאלץ להישאר בבית, הוא אמר לה שיבוא מיד.

כשנכנס לביתה האורות היו כבויים, הוא הדליק את האור ופתאום
המון אנשים קפצו מתחת לספות וצעקו "הפתעה!".
תוך שניה הוא הצליח להבחין בכולם, באיש מתחנת האוטובוס בבוקר,
בנהג, בידידתו, בילד המעצבן שישב מאחוריו, באיש שהלך אחריו
ברחוב ובמזכריה מהמשרד להזכרת רכב, הוא אפילו ראה את העין
הכחולה שהציצה בו בבוקר.
זה היה רגע של אושר עילאי . הוא הבין שהוא בעצם אוהב את הידידה
שלו והוא רוצה להגיד לה את זה ואז לנשק אותה בכל הפנים כאן ליד
כולם, הוא הבין שיש אנשים שבאמת איכפת להם ממנו ושהעולם יפה
ושהעבודה שלו היא בכלל לא רעה ושיש לו בעצם המון מזל שבכלל יש
לו עבודה כזאת.
וכל זה לקח בערך שניה, ואחרי שניה, הוא אחז בחזה שלו, קרס על
הרצפה ומת.
בהלוויה כולם היו, הם סיפרו סיפורים על טוב ליבו ועל כך שהיה
בחור נחמד, והעין שהציצה בו אפילו הזילה כמה דמעות.
על המצבה שלו היה כתוב: "בחור נחמד, מת ממסיבת הפתעה"



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/2/05 5:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומר יחזקאל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה