רק עוד שיחת טלפון אחת, רק עוד הזדמנות לשמוע אותך
לצעוק עליך ולקלל, לבכות ולילל ולומר לך מה עשית לי וכמה כאב
לי
והכי חשוב, להרגיש שאני איתך, שלא איבדתי ושלא נגמר
זה לא יותר מדי לבקש, פשוט תרימי את השפופרת ואת יודעת איזה
מספר לחייג

אני יודע שזה נגמר ואין אנחנו כבר אבל האשליה תמיד אותי משכה
קולך יגרום לי שלווה אבל אני יודע שמיד אחרי תום השיחה יכאב לי
נורא
אבל עדין, אני חומד בכך, אולי עוד שיחה אחת, זה יזיק בכלל?
אבל אני כבר מודע למציאות ואת שיעורי הבית עשיתי בקפדנות,
יזיק? אם זה רק יזיק...

אני רוצה כל כך לבכות, לשחרר הכול, להעיף ממני את הדמעות
אבל אין לי עם מי, הרי את היית חובקת את ראשי, מנשקת את מצחי
ומנגבת את עצבי
וברוך הזה הייתי מוצא את שלוותי, חולק איתך את כאבי
ועכשיו, עם מי אחלוק? את מי אשתף? על מי אבכה? הכרית החליפה
אותך וזה לא מספק

האמת עדיף שלא תתקשרי, תשאירי לי את האשליה והתקווה
כי אם תתקשרי המציאות תתערב ולא יקרה מה שהלב שלי מקווה
צעקות את תחטפי וכאב וזעם יבהילו אפילו את המוקדנית
עדיף ככה, חיינו כבר לא קיימים היחיד הפך לרבים