יושבת בחושך בצל האלון
חובקת בשקט את זרועותיי הקרות
מרגישה איך נשמתי עולה על גדותיה
ומאיימת לפרוץ את צלעותיי השבירות

והכאב בלתי נסבל והוא שובר אותי מבפנים
ואנ מתכווצת לכדור קטן, לתנוחה עוברית.
ורוצה להיעלם... להיעלם!!!

הכאב ממלא אותי עד אפס מקום
ולא מותיר לי ברירה... אלא, לבכות.
ואני חובקת את עצמי ובוכה
בוכה בכל כוחי ומשחררת את הכאב דרך עיניי

והבכי מציף את הארץ
ומשקה את נשמתי ואת עץ האלון גם
והדשא החל נובט מתחת לעץ והפרחים פורחים
הבכי הוא הגואל מכל כאב
הוא הישועה...