פתאום הים התחיל לדבר. ואז השמיים וגם האדמה.
ולפני שהספקתי לחשוב לי "מה לעזאזל קורה פה?!" הם התחילו לנהל
שיחות בינם לבין עצמם. הצטרפו אליהם גם העצים, והאיגואנות,
ופחיות הקולה שהיו זרוקות על המדרכה, שגם התחילה למלמל משהו.
מאיזו שהיא סיבה שהייתה לא מובנת באותו רגע התחשק לשמיים לשנות
צבע לאדום-סגלגל-אפרפר מדהים, והם אכן עשו זאת. את הים זה לא
הרשים במיוחד, אבל האדמה - לעומת זאת - רעדה.

בעיניי הים זה לא מצא חן שהאדמה רעדה.
"אולי תפסיקי לזוז? את מדגדגת אותי!"
האדמה לא נשארה חייבת.
"חצוף!! כבר מאות מיליוני שנה אתה משפשף לי את כל החופים ואני
לא מתלוננת!"
"מצטער, חשבתי שזה נעים לך. למה לא אמרת כלום כל הזמן הזה?"
"לא יודעת. אני חושבת שקיבלנו את יכולת הביטוי שלנו ברגעים אלה
ממש."
"לא. יש לי מן הרגשה של דז'ה-וו, כאילו כבר דיברנו על זה
פעם..."

השמיים פיהקו בהפגנת שיעמום מכוונת ויצרו ענן כחול-זהוב בצורת
עיגול כדי להפגין נוכחות. משקיבלו את תשומת ליבם של שאר
הנוכחים, אמרו בעצלתיים: "תגידו, כל פעם שנתעורר משנת הצוהריים
זה יהיה אותו הדבר? דגדגת לי את האוקיינוס האטלנטי, גרפת לי
חול מחופי ספרד... חאלס, צאו מזה, יש לנו הרבה דברים לעשות
ואין לנו הרבה זמן לעשות אותם.

"אההמ, אההמ" המהמתי בחלחלה, מתוך כוונה חד משמעית לברר 'מה
לעזאזל קורה פה' ותקווה שהשמיים לא יחטפו עלי עצבים ויפילו עלי
איזו יען שהחליטה לנצל את המאורע הקוסמי העליז וללמוד לעוף.
"מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה פה?!"

"לא." פלט לעברי הים, בטון שלמען האמת די העליב אותי.
"למה?" התעקשתי.
"ככה." הוא המשיך באותו טון.
"ככה זה לא תשובה!" התחכמתי.
"למה?" הוא שאל, בטון דיי תמים הפעם.
"ככה!!!" נפלתי במלכודת.
"אתה רואה? אתה לא מספיק אינטליגנטי כדי להבין למה, אז אודה לך
אם תפסיק לבזבז לי את הזמן. נו באמת, בני אדם. על מה חשבנו
כשיצרנו אותם?"

"אדמה," ניסיתי את מזלי. "אולי את יכולה להסביר לי מה הולך
פה?"
"בשמחה, יצור אנוש, אבל האמת שאני קצת מפחדת מהים. אם הוא
מתרגז עלי, הוא מטביע אותי. אני כל כך קטנה לידו. נסה לשאול את
השמים."

אזרתי את כל יראת הכבוד שיש בי. "אדון שמיים," התחלתי להגיד
בעודי מנסה להבין את פשר השריקה ההולכת וגוברת. "אולי אתה יכול
בבקשה..." רק בקושי, והודות לאדמה שזזה מתחת לרגלי, הצלחתי
להתחמק מהיען שנפלה בדיוק במקום שבו הייתי לפני מאית השניה.
"ש ת ו ק !" היה כל מה שקיבלתי בתגובה, חוץ מהיען.

ואז... משום מקום... היא הופיעה. מדהימה ביופיה, מחייכת אלי.
"מוצא חן בעינייך?" שאלה בחיוך?
"כן. את נראית מדהים!"
"לא אני, מתוק. הצבע של השמיים. בחרתי אותו במיוחד בשבילך."
"בשבילי?!" האמת - התפלאתי. זה הצבע שאני הכי אוהב בעולם.
"רק בשבילך" ענתה. "מה, אתה לא אוהב את זה?" עינייה החלו
לנצוץ.
"זה מקסים!!" צעקתי, תפסתי את עצמי ונרגעתי. "זה מקסים." אמרתי
בשנית, הפעם יותר ברוגע. החיוך חזר לפניה.
"זה בא לי מבפנים. לא יודעת איך, ידעתי שתאהב את זה."

מה לגבי הים, והאדמה, והאיגואנות והפחיות של הקולה והמדרכה וכל
השאר?.. הרהרתי ביני לבין עצמי. "הים, והאדמה, והאיגואנות
והפחיות של הקולה והמדרכה וכל השאר - זה בא ממך." היא אמרה,
מתקרבת אלי. "אני דווקא אוהבת את זה." את המשפט האחרון היא
לחשה לי באוזן.

חייכתי. היא התשובה לכל החידות בעולם שיצרנו היא ואני.
"בא לך לשבת על החוף, קצת על האדמה וקצת על הים, לנשום את
השמיים ולהקשיב לאיגואנות, לפחיות הקולה, למדרכה ולכל השאר
למעט זמן?" שאלתי בחיוך, ביודעי את התשובה שלבטח תבוא.
"לא." היא אמרה, והחיוך על פני נעלם במהירות מסחררת. זאת לא
היתה התשובה שידעתי שלבטח תבוא. נבהלתי נורא.
"לא למעט זמן," היא מיהרה ואמרה מיד לפני שקיבלתי שבץ מוחי.
"אלא לכל החיים." ובכך, בנוסף לכל, גם הצילה את חיי.

את עוד לא יודעת את זה, אבל הצלת את חיי.