כשהיה תינוק, תמיד כשלא רצה לאכול, אמא ניסתה לדחוף לו עוד כמה
כפות של דייסה. היא היתה תמיד מפצירה בו ומדקלמת את המשפט
החביב על שניהם "אחרון אחרון חביב, נוסע לתל אביב", בזמן שהוא
בעט בשולחן ברגליו הקטנטנות. הוא היה רק בן כמה חודשים, ולא
ממש הבין מה היא אמרה, הוא פשוט אהב את הדרך שהמשפט התנגן לה
בפה, ואיך שהמלים התחרזו.
כשהיה גדול יותר, בן 3 לכל היותר, הוא כבר הבין את תוכן המשפט,
אבל לא ידע בדיוק איפה זה תל אביב, ולמה כל האחרונים הולכים
לשם. הוא היה מעמיד פנים שהוא לא רוצה לאכול יותר, רק כדי שאמא
תגיד את המשפט הזה שוב.
מרוב "הביסים האחרונים" האלו בכל ארוחה, בגיל 7 הוא כבר הפך
לילד שמנמן למדי, עם לחיים מלאות ובטן עגלגלה. בשיעורי ספורט,
כשבחרו קבוצות לשחק כדורגל או כדורסל, תמיד הוא והילד הממושקף
מ-ב1, היו נשארים אחרונים. "אחרון אחרון חביב, נוסע לתל אביב",
הוא מלמל בשקט לעצמו בזמן שיואב, קפטן הקבוצה הראשונה, בחר בו
בלית ברירה, כשלא נותרו עוד ילדים. הפעם הוא כבר יודע מה זה תל
אביב - אמא סיפרה שזו עיר גדולה במרכז הארץ, ליד איפה שדודה
אסתר גרה, והעיר הזו הרבה יותר גדולה מהמושב בו הם גרים.
מרגע שהוא ידע מה זה תל אביב - הוא הבין שאמא חייבת לקיים את
ההבטחה שלה, ולקחת אותו לתל אביב. בהתחלה זה קרה בצורה מקרית
לכאורה. אמא היתה אוספת אותו אחרי בית הספר ללכת לתל אביב כדי
לקנות לו נעליים או חולצות חדשות, או שאבא היה לוקח אותו
להראות לו את העיר הגדולה בשבת בבוקר. מדי פעם הם נסעו לתל
אביב לארוחת צהריים חגיגית או כדי לראות סרט או הצגה. תל אביב,
מסתבר, עד כמה שנשמעה אקזוטית ומרוחקת, היתה קרובה יחסית, מרחק
נסיעה לא ארוכה באוטו הגדול של אבא.
לאט לאט נגמרו להורים התירוצים לקחת אותו לתל אביב. במיוחד
בגלל שיש שני שיעורי ספורט בשבוע, הרבה שבועות בשנה, והוא תמיד
היה נבחר אחרון. יום אחד בשיעור ספורט, בו שוב הוא נבחר אחרון
לקבוצת הכדורסל, ואורי המקובל צחק עליו כשהוא החליק ונפל, הוא
מצא את עצמו באמצע דיזנגוף סנטר. זה קרה כל כך מהר - רגע אחד
הוא שם לב שהוא מועד על השרוכים הלא קשורים שלו ומועד, ורגע
שני הוא נמצא באמצע מרכז קניות גדול ורועש. תחילה לא הבין היכן
הוא נמצא, אבל אחרי כמה דקות של שיטוטים בין החנויות הרבות,
הוא נזכר סוף סוף שהוא בא לכאן פעמים רבות עם אמא באחד ממסעי
הקניות ששימשו תירוץ לקיום ההבטחה התמידית. הוא עדיין לא הבין
איך הגיע לשם פתאום - הוא לא זוכר שהוא נסע עם אמא או אבא
באוטו, ואיפה הם בכלל? הרי אסור לו אפילו לעבור את הכביש לבד,
והנה הוא - לבד באמצע תל אביב הגדולה. הוא הרגיש הקלה מסויימת
- לפחות כאן יואב ואורי לא יכולים לצחוק עליו. בכסף שמצא בכיס
האחורי של מכנסיו (שנקנו בחנות בקומה הראשונה לפני מספר
שבועות), הוא קנה לעצמו גלידת תות, והתיישב על ספסל באמצע
הקניון. אולי הוא צריך לעבור לגור פה, ואז הוא לא יצטרך להגיד
כל פעם "אחרון אחרון חביב, נוסע לתל אביב", משום שהוא כבר יהיה
שם, כל הזמן. או שאולי הוא ימצא עיר אחרת ויילך לבקר בה כל פעם
שהוא נבחר אחרון. ככה הוא יוכל לטייל בכל הארץ, ואפילו בכל
העולם! הרי מצפות לו עוד שנים רבות של להיבחר אחרון, ולא רק
בספורט, אלא גם בשיעורי תורה, עברית, חשבון, הבעה, ובכל עבודה
שצריך לעשות בקבוצות או בזוגות. הוא יבקר במקומות רחוקים
שאנשים רק מדמיינים אליהם, ויגרום ליואב ואורי לקנא כל כך.
על הבמה ליד, שני אנשים בתחפושת ליצן העלו הצגה, וביקשו
מתנדבים מהקהל. הוא הצביע וקפץ, ניסה להשיג את תשומת ליבם, אבל
הם התעלמו.
הוא לחש לעצמו בשקט, "אחרון אחרון חביב, נוסע לחיפה", ונעלם.