היא מתרגשת קצת, מנסה להרגע, מסתכלת שוב במראה, בודקת אם היא
מסודרת טיפ טופ, היא רוצה להיות הכי יפה שהיא יכולה, להראות לו
מה הוא הפסיד. זה נראה לה נורא מוזר שנתיים אחרי שהוא עזב אותה
הוא מתקשר אליה, אומר שהוא רוצה לראות אותה.

היא עברה הרבה בחיים יחסית לילדה בת 17. אבל היא שמחה שהיא
עברה את כל זה, זה עשה אותה חזקה, והיא כבר לא אותה הילדה
החלשה הזאת שבוכה מכל דבר. ואם כואב לה אז היא לא תראה את זה
לאף אחד, כי אין לה אופי חלש יש לה אופי חזק.
והיא לא תתן לאנשים לדעת שהם הצליחו לגרום לה להיות עצובה, לא
משנה מה.
אבל היא תגיע הביתה, תשכב במיטה ותתחיל לבכות, העיקר לא לידם.
אבל היא תראה לאנשים האלו שעשו לה רע, היא לא שוכחת כלום. היא
תגרום להם להיות עצובים פי 10, כי ככה זה אצלה, מי שטוב אליה
היא תהיה איתו טובה עד הסוף, ומי שרע איתה היא תהיה איתו השטן,
ככה זה יחס גורר יחס.

היא אף פעם לא שכחה את כל הדמעות האלו שהיא בכתה בגללו , אפילו
שבלב שלה היא ידעה שהוא לא שווה את זה, כי עכשיו היא מבינה
שהוא לא אהב אותה אף פעם.
פשוט אז היא ראתה מה שהיא רוצה לראות, היא חשבה שכל מה שהוא
עושה לה זה בגלל שהוא אוהב אותה, אבל היא שכחה דבר אחד:
- אם הוא היה אוהב אותה באמת באמת , אהבה אמיתית, כמו שהיא
אהבה אותו, אז בחיים בחיים הוא לא היה עוזב אותה.
כי אם אוהבים מישהו אז לא נותנים לו ללכת.
אבל עכשיו שנתיים אחרי היא יודעת שהיא בחיים לא תחזור אליו,
היא למדה שללב לא מקשיבים. אם מקשיבים לו רק סובלים, והיא לא
רוצה לסבול. אז היא לא תקשיב ללב היא תקשיב לראש שלה הוא יותר
חכם.

היא מחכה לו בכניסה לקניון, איפה שהם קבעו, מדליקה סיגריה.
היא רואה אותו מתקרב אליה , הוא נהיה יותר יפה.

היא מסתכלת על הסימנים הכחולים בגב שלה, היא קולטת שיש לה אחד
גם ליד העין.
כואב לה.

אמרתי לך אל תקשיבי ללב.