הלילה שלפני היה אכזר, אפל וקר. למרות שבחוץ היו שמים בהירים
ויפים שבהם שטו אלפי כוכבים סביב הלבנה, אחרים הוסיפו ואמרו
שמראה שכזה כבר שנים לא נראה. מרוב שלמרות נדמה היה שאת שבילי
הכוכבים סרטטו.
אבל אני הרגשתי באמת שבתוכי ידעתי שכל האווירה היא אשליה, הרי
כשיעלה הבוקר המסך יעלה, התפאורה תתחלף, הכוכבים ייעלמו יחד עם
הלבנה והתרנגול יקרא... ואז... מה אז?
לא ידעתי לאן המערכה נמשכת, התסריט לחיים שלי הופסק, איפה
ההמשך? מה יקרה?

התחלתי לחשוב כבר מחשבות מוזרות, הרי את  חיי אני משחק לפי
התפקיד בתסריט ועכשיו התסריט נקטע. איפה ההמשך? פחדתי שבאמת
הגיע היום הגדול שאולי בבוקר יפתיעו הנאצים והפעם בלי מחנות
פשוט ישר למשרפות, או שאולי אלברט איינשטיין יצא מתוך קברו
ונגלה שהוא טיפש והוא יוכיח לכולנו שתורות היחסות שבנה הייתה
בעצם עוד אשליה והוא כמו כל ה"גאונים" עבדו על כולנו או שנגלה
שבעקבות האסונות והגופות נוצר נגיף חדש בתאילנד המחסל יצור חי
בשניות, ולא ניתן לעצרו מכיוון שזה נגיף מתוחכם שהורג קודם את
הרופאים והרוקחים ואחר כך הורג את כולם, הוא הורג במהירות האור
כך הוא חיסל במשך 4 שעות את העולם כולו, אבל אני ניצלתי. אני
שרדתי, סנאי ועוד ארבע אנשים שבמקרה היו רוסים. הרוסים מרוב
פחד התחילו להשתגע, אני והסנאי ברחנו. אחרי שעות גילינו שבמהלך
המריבה אחד מהם הרג את כולם ואז התאבד כי נבהל כשראה את הדם.
נשארתי עם הסנאי בעולם שומם, אני והסנאי נקיים יחסי מין
וניצור זן חדש והעולם כולו יהיה חצי אדם חצי אגוז. זעזעתי את
עצמי מרוב פחד וטמטום. ניסיתי לשער מה עוד יכול לקרות, התחלתי
לחשוב שאולי ההצגה תיפסק ותרד מהמסך. יבוא המפיק הקדוש ויגיד
"אני מצטער אבל אין להצגה לאן להמשיך אחרי 2005 שנים, נגמרו
הרעיונות." יהיו כאלה שיבכו כי אין להם מציאות אחרת חוץ מאופי
הדמות, אבל במחשבה שנייה אין לאף אחד מאיתנו אופי אחר, כולנו
מאז ומתמיד בתפקיד. אז למה רק חלק בכו? מה עם השאר? אולי הם
גיבורים? אבל גיבורים יש רק בסיפורים וגם הם לא כאלה חזקים, הם
עוד אשליה בהצגה. אז סביר להניח שכולם יבכו, יתכן שלחלק אין
מחשבות ותחושות? ואצלם הכל באמת רק משחק? הפחידה אותי המחשבה
על כך מפני שלעולם לא הקדשתי מחשבה לכך. תמיד בדקתי רק את
צעדיי ומהלכיי, דאגתי שהכול יתאים לתפקיד בלי להתחשב בעינין
שנקרא אני.  
הפסקתי לחשוב, כי מרוב מחשבות נלחצתי. הרגעתי את עצמי בכך
שידעתי שהכול רק בראש שלי ובדמיון המוזר שלי. אבל לא ידעתי מה
לעשות, הרי התפקיד שלי בתסריט נגמר. המערכה בעוד מספר שעות
מועט תתחלף, ואז? ואז איך ממשיכים? לאן הולכים? איך זזים?
פחדתי להירדם, לא ידעתי מה יהיה אבל מצד שני ידעתי באמת שידעתי
שמחר זה יקרה, "הדבר הנורא מכולם", כך המפיק הקדוש אמר, הוא
סיפר כשזה יגיע אז לא נהיה מוכנים לקראתו, שמרוב הלם נצטרך
לצבוט את גופנו על מנת שנישאר בהכרה. אחרי השתיקה הגדולה שאר
עוזריו הוסיפו ואמרו "אחרי שזה יקרה יהיה מאוד קשה לעכל את
המראות עם הזיכרונות." רק המחשבה על הדברים זעזעו אותי, הרגשתי
חסר אונים ולא ידעתי למה הם התכוונו? למה הוא לא סיפר? המפיק
הקדוש ידע הרי הוא יודע הכול.

ניגשתי לחלון הבטתי למראה השלווה והיופי ששרר לו בחוץ, סגרתי
את התריסים ואת החלון ואת הדלת סגרתי ונעלתי, אטמתי את חדרי
מכל כיוון שלא רציתי להשתתף איתם בהצגה ולא אתן לאשליה להשפיע
עליי. נכנסתי למיטה, ניסיתי להירגע ולהירדם, אבל במשך שעות
התהפכתי בתוכה מצד לצד, מתנוחה אחת לאחרת, מרוב סיבובים בתוכה
נפלתי לעבר הרצפה, מעוצמת המכה איבדתי את ההכרה ונרדמתי. במשך
שש שעות  הייתי משותק לרצפה, ישנתי שינה עמוקה, אבל תת המודע
עבד ועבד, ניסיתי להתגבר על המציאות בחלום. אלה היו שש שעות
מושלמות, כל המציאות הפכה לקלה, שם התאהבתי, התחתנתי, שמחתי,
הצלחתי, לעולם נוספו גם שני ילדיי ועתידי הובטח כמצליחן שחי
חיי אושר, בריאות ועושר.

ואז... אז זה קרה. הנייד התחיל לצלצל. התעוררתי בבהלה, השעון
עצר, העולם דמם, קמתי לחלון, היבטתי וזה באמת קרה...