מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה
קאט
כשזה עמוק את יודעת
קאט
עצב שוכבת על המדרגות, גוף מקביל למדרגה, רגל אחת באלכסון,
חוצה למדרגה שמתחת, נשענת על הקיר, סוודר לבן מוכתם, תחתונים
קרועות תלויות על הרגל במספר חוטים  בודדים, שיער, עיניים,
מכנסיים בקצה המדרגות.
"תתלבשי"
"לא..." עצב ממלמלת ומורחת חיוך, אוספת שיער, מתיישבת עם
רגליים פתוחות. "בוא אליי."
"תפסיקי... קר, תתלבשי."
עצב מחייכת ונעמדת, התחתונים התלויות נופלות מקצה הרגליים
הארוכות על המדרגה, מורידה את הסוודר, חשופה, שדיים עומדים מעל
בטן חלקה, נקודת חן קטנה בצד השמאלי, מעל הפופיק, עצמות,
כתפיים, ידיים ארוכות, גומת חן. "בוא אליי..."
לפעמים את לא קולטת שאני איתך, ואין אחרת
הוא אהב אותה, או יותר נכון, הוא רצה אותה, או יותר נכון, הוא
רצה אותה מתוך אהבה
היא חייכה, חיוך מובן, אחרי הכל - הוא לא הראשון שקנה לה
תני לי עוד פעם להיכנס לתוך הלב שלך
אמת עלה במדרגות, הלביש לה את הסוודר, השכיב אותה על השטיח על
יד התנור ונכנס אליה, ויצא ממנה, ונכנס לתוכה, לתוכה, לתוכה,
ידיים דקות למעלה, ידיים חזקות עליהן, סוודר לבן מוכתם, ג'ינס
לבוש עם ריצ'רץ פתוח, ונכנס לתוכה, "אני אוהבת אותך", דמעה
זולגת על השטיח, מתאדה מהתנור, ונכנס לתוכה וכואב לה. "אני לא
יכול לקרוא לך עצב"
קאט
עצב נשענת על הקיר, מדברת, חיוך, גומות. עצב מסבירה לה על
האינטגרלים, עצב ממספרת חוויות ומציירת לה תרשימים, עצב מאבדת
לרגע הבעה, מיד מחייכת.
"זה כמו בחיים," היא צוחקת וכלום מסתכלת עליה הולכת, אוהבת
אותה. כמו כולם.
עצב מתיישבת באולם, שורה רביעית, עשירית משמאל.
"עצב!"
"מה?" היא מסתובבת.
"את יכולה לבוא אליי אחר כך?"
"כן". גומה.
מיטה.
מרצה.
שיר.
קאט
קאט
"תעזרי לי." כלום אומרת.
אל תשאליייייייייייייייייייי חןשדגחןםפחםפASCמ ה
דשכודקשבהןצןםפמלך שעובר עלעי תשאליינעצחןפלםפקכצתךף
זגהזסבהלךףצךףצלךףצלמחל  שעובר עלייייטליליליללילילעי9ל9-חאני

תזסתכלי עליי אל תשאליינדעצלך מה שעובר כעעעלייחעית
תשאל90יערצל
"אני לא יכולה לעזור לך." גומה.
"איך את תמיד מצליחה? ולמה בכלל קוראים לך עצב?"
"זה בשביל לבלבל" עצב מחייכת.
"אני רוצה להיות כמוך."
"את לא יכולה." עצב מחייכת.