את מקוששת לך
בשוליי הדרך,
בפאת השדה.
מה את מקוששת שם? תגידי כבר!
הרי לא יכולה לחכות כך לעד,
הזמן שלנו, שלי ושלך כבר כמעט,
כה מעט.
מה את אוספת מילים
להחביא בשוליי מעיל החורף הישן שלך
התלוי כמת בארון.
את כבר יודעת,
הוא הים
כל כך קרוב,
את יכולה לגעת בו,
בגל
המתגולל אל הערב שלך הדמוע,
הגעגוע,
קולו מעדנות על אזנך,
שמאלו תחת ראשך
ימינו תחבק, להבים תהפך-
להטעים במלח
את קורט האהבה.
ואני כמוך עדיין איני יכולה,
אלקט אות באות, ובחסד מילה,
לא אראה בפצעך,
במותך-
אהבה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.