כבר 3 לפנות בוקר, הוא עדיין יושב על הכורסה. אגלי זיעה על
מצחו, קורי שינה על עיניו האדומות, מזמזם או אותה
מנגינה-Sixteen tons made out of...
עדיין יושב על הכורסה, אותה כורסת עור ישנה, שמניין שנותיה
יותר משנותיו הוא. אבל הוא  בשלו, יושב - מצפה לבלתי צפוי.
כאלה הם חייו של החי בפחד.

האור היחיד בחדר בא מנורה בודדה, תלויה מעל ראשו, מאיימת
ליפול. מהבהבת באור צהבהב מסתורי, כאילו קיים במיוחד כדי
להסוות משהו. חושך! הוא קפץ ממקומו, תופס בדרך את הרובה שלו,
רובה ציד מעוטר קוטר 12, ירושה מאביו. מוכן ומזומן לסחוט  את
ההדק, לפלוט כדור לעבר כל מי ש-. "ביפ" חרישי באפלה, "בייפ",
"ביייפ" ואחרון חביב, כאורך הגלות כאילו אומר, זהו, לך לישון -
מותר להירדם, המפלצת בארון לא תאכל אותך. הוא לא הספיק לשמוע
את הצפצוף האחרון, כבר היה נוחת על הכורסה, נרדם עודו באוויר.

הוא רץ, מהר ככל שיכלו לשאתו רגליו, מביט אחורה ולא רואה אף
אחד, אבל הוא ממשיך לרוץ לא יודע למה, לא יודע לאן. מנגינה
מוכרת נשמעת מרחוק, מחזירה אותו לעריסה והוא נרגע, מסדיר
נשימה, מתיישב. שנייה בגן עדן, ושוב גהינום. שוב רץ, עדיין רץ
- כאילו לא עצר לרגע, אינו יודע לאן או מאיפה. שוב הוא מתישב,
מנסה לארג מחשבות אך ללא הועיל.

מחשבות עוברות בשוונג דרך ראשו, והוא כשוטר תנועה חסר אונים
שמנסה לעצור מרוץ לא חוקי. בידו רק משרוקית והוא שורק ושורק-
שורק לרוח. נגמר המירוץ המחשבות מאטות, עוברות את קו הסיום.
"למה אתה רץ", "מפני מי אתה בורח" מפני מי?". אבל אין לו
תשובות. הוא בורח כי הוא חייב, אין ברירה. מפני מי? לאויב יש
צורות רבות והוא נמצא בכל מקום. ושבו הצלצול הגואל.

"שוב על המשמר", ממלמל לעצמו והולך לכיור, לצחצח שיניים. "גם
אדם נרדף חייב לשמור על השיניים" הוא גיכך. ושוב לכורסה, לאותה
כורסה נוראית. מביט  סביבו לבדיקה אחרונה, קירות גלויים, שום
ידיעות מהעיתון, שום כתבות, שום דבר שיאפיין אותו כפרנואיד,
"האויב מתוחכם מדי מכדי להתגלות בעיתון - או בכלל", משכנע את
עצמו שוב ושוב שהפחד שלו הגיוני לחלוטין.

כל ספק שבו הוא מדחיק, כי אפילו אם אין סיבה לפחד, היא תימצא
בקרוב, ואם יפטר ממנו זה יהיה כמו לזרוק משהו שתזדקק לו מחר.
אז רק ליתר בטחון - לפחד.

השעות עוברות והוא יושב, מצליח לדחוק את הדחף לישון, לעוד שעה
ועוד אחת, וכמו תמיד האויב לא בא, והיום כנראה גם לא יבוא -
חבל. כבר נמאס לחכות לו, אבל הוא יבוא. צריך להיות מוכן אליו,
או שאין טעם לפחד. העפעפיים נעשים כבדים, מעופרת יצוקה, לא
יכול יותר, 16:00 - לילה טוב.

הוא חי בפחד שווא, אבל לא יכול להפרד ממנו, הפראנויה גורמת לו
סבל אבל אינו יכול לזרוק אותה, ממש כמו אישה בוגדנית.