אלפי אנשים מתאספים באולם קטנטן
באו לראות את הרקדנית המוכשרת
המקום לאט לאט מתחיל להתמלא
הרבה דיבורים בינהם, אומרים שהם שמעו עליה ביקורות רבות, ושהיא
רוקדת מקסים.

האורות עמומים, אני מאחורי הקלעים, נרגשת לקראת ההופעה
מחיאות כפיים מתחילות להישמע ברקע
מחיאות כפיים שנותנות לי את הסימן לצאת אל הבמה

אני רועדת, הרעד הזה בא ממקום של הרבה כישלונות
מפחד שלא יאהבו אותי, איך שאני רוקדת
מפחד שבמקום להריע לי הם יצחקו, או יבוזו לי

אני עולה לבמה כי אין ברירה
האורות עדיין עמומים
נותנת סימן להדליק אורות - וכל האורות
המסנוורים מכוונים אליי

מתחשק לי לברוח, כדי שלא אצטרך לספוג עלבונות.
רגליי מובילות אותי לצאת הבמה, אך ראשי וליבי נשארים קפואים
במקום.
מברכת את הצופים שבאו לצפות בהופעה שלי, ונותנת אישור
להתחיל במופע.
השיר מתחיל להתנגן. אני מצטרפת בתנועות איטיות וחסרות ביטחון,
הקהל שלי קולט הכל. הם מחזקים אותי במחיאות כפיים סוערות,
וזה נותן לי הרגשה טובה, הרגשה שהם באו רק כדי לראות אותי
רוקדת.

הזרקורים משפריצים על פניי, ואני רוקדת כאילו אין מחר.
כאילו זה רק אני והקהל שלי בעולם. אני בשבילם והם בשבילי.
הם נותנים לי הרגשה כאילו שהם רוצים שאני אמשיך לרקוד.
ואני המשכתי והמשכתי לרקוד...

בסוף ההופעה לקחתי את המיקרופון שהיה מונח על הבמה.
"תודה רבה לכם. אתם הקהל הטוב ביותר שהיה לי. אני רוצה לספר
לכם סיפור, לפני שאתם הולכים. לפני כמה שנים, רקדתי במופע סיום
של בית הספר.
עליתי לבמה עם כל הביטחון שהיה לי אי פעם, ונתתי לעצמי להיסחף
אחרי צלילי המוזיקה. פתאום הרגשתי משהו רך על הפנים שלי. זאת
הייתה עגבנייה שמישהו מהילדים זרק. בבת אחת, הביטחון שלי צנח
ומאז לא חזרתי לרקוד. והיום, אתם, נתתם לי את ההרגשה הטובה
ביותר. הרגשה שאני שווה משהו. שבאתם הנה רק בשבילי. רק בשביל
לראות אותי רוקדת. תודה לכם, קהל יקר, על שהשבתם לי את מה
שנלקח לי."

מחיאות הכפיים באולם היו סוערות, כמו מטר של אבנים על סככה
ממתכת. ראיתי דמעות על עינהם של האנשים, ואמרתי לעצמי: "עשיתי
את שלי."