תמיד איכשהו יוצא שאני פותחת את המקרר ומתגלה אלי קופסה של
זיתים שחורים...
אני לא מבינה למה אמא שלי קונה אותם בכלל, היא תמיד מתלוננת
כמה הם משמינים ולא טעימים... וכמה שזה מוזר, לי הם נראים קצת
רשעים, בכל זאת הם שחורים.
אני ממש שונאת אותם! את הזיתים השחורים!

אבל אם היית זית שחור הייתי אוהבת אותך בכל זאת...
עכשיו שאני חושבת על זה אתה באמת דומה לזית שחור.
נראה כל כך טהור ועם זאת מר.
האדישות שלך מועכת אותי, בדיוק כמו שמכינים שמן זית, אתה יודע
במכונות האלה או על ידי חמור שמושך את הגלגל הזה... טוב אני לא
זוכרת איך קוראים לו.
(החמורים או האתונות הפסטורליות האלה תקועות לי בראש כבר כמה
חודשים, כמוך).

אתה מרוח בשמן של עצמך, וכמה שלא תנסה לגרד אותו מעליך... הוא
בחיים לא ירד, הוא עבר כבר את תהליך החלחול.
חלחל עמוק לתוך נשמתך, הפך אותה לטהורה יותר משהיתה אבל גם
מלוכלכת וחלקה.
אני גם ניסיתי לגרד את השמן, לא הצלחתי.
כנראה שאני מים או משהו כזה, כי שמן דוחה מים, וזה בדיוק מה
שאתה עושה לי.
אני עדיין מנסה לגרד אותו, אני תמיד אנסה.

מוזר, מוזר שאני פה בכלל, במקום שמאז ומתמיד היה שייך לך.
הגיוני שאני מנסה להדחף לכל מקום שיהיה לו קשר אליך בצורה
מסויימת.
וואי כמה פתאטי זה נשמע!

אז אמרתי לך שאני מבינה, שיקרתי. שיקרתי לך, שיקרתי לעצמי.
שיקרתי לכולם כשאמרתי שזה עבר, זה לא.
האמת שלא הבנתי ואני עדיין לא מבינה... למה מעכת אותי?
ואני בכלל לא אוהבת זיתים, במיוחד שחורים.