מדבר.

היא ישבה מולי. נראית מזרחית. היום היה אחד מהימים החמים
ביותר, פה, במדבר.
אפה הציץ מבעד לתכריכים שעטתה על עצמה, גופה הצנום מתקשה
להחזיק את עצמו. את גופה קירבה לפיה, ונשכה את ברכיה קלות תוך
שהיא מנסה לאסוף את גופה לחיקה.

הבטתי בה שוקעת בתרדמה, בעודה חצי פוזלת לעברי. אני מרכין את
ראשי, ומביט בקרקע, שומר על מבט שעוקב אחרי כל תנועת גוף שלה,
מנסה לפענח את הרגע המתאים לפצוח בשיחה.
"אבל על מה, לעזאזל, על מה אדבר איתה?" אני מתייסר בתוכי.
והנה לפתע הפקעת מתחילה לזוז. קודם מסירה יד אחד מברך ימין
ואחר מרגל שמאל.
את רגליה היא מותחת, וגופה כמו חש חשוף, והיא ממהרת לשבת ישיבה
מזרחית, מניחה שתי כפות ידיים ונמתחת. אני לא קיים בשבילה, רק
צללית.

צללית.

והיא נושמת ונושפת. נשימותיה הפכו למוזיקת המדבר, וכחלוף
כשעתיים, אני מניח, שקעה השמש.
המשכתי להביט בה, לנסות להבין מאין היא. והיא לא מדברת, רק
עוטה עוד תכריכים. גם את אפה אינני רואה.

שואפת.
נושפת.

ידיה עדינות כמו לא נגעה מעולם באדמה, ועורה ורוד ולא אופייני
לאופיו של המדבר המשזף את יושביו האנושיים, גובה מחיר
מקורבנותיו שהעזו ולקחו חלק בנופיו, עוצרי הנשימה. ולפתע זה לא
נראה בעיניי כדבר משונה.

נחתתי פה לפני שבוע. יותר נכון, התרסקתי לתוך החול הרך הזה.
היא לא מסיטה מבטה לעברי, לא מחווה דעה או תנועת גוף המצביעה
על נוכחות אחרת משלה.
אנחנו שני יקומים שונים, שתי גלקסיות, אני בשלי והיא בשלה,
במין טראנס היפנוטי, ואני תוהה אם זה כי אני פה או שככה תמיד
הרוח של המדבר משתיקה אנשים.

רוח.

עוטה הלילה, ואני חש בחשיכה עוטפת אותי. זו הפעם הראשונה שאני
מסוגל לישון ללא שמיכה שמגנה עליי. והבוקר עוד מעט יצוץ, אני
מנסה לחשוב על הדברים הכי גרועים בחיים בשעה שעפעפיי נעצמים,
ועיניי מתגלגלות לאחור, אך אינני חש דבר מלבד המדבר שממלא את
מחשבותיי וסוחף אותי למקום אחר.
היא כבר רחוקה ממני,
שוכבת מקופלת בתוך עצמה.

לילה.
בתוכי.