אני רואה שביל קודר, אני צועדת בו בשמלה שחורה עם שובל
ארוך...
חתול קטן הולך אחרי, בוחן את צעדיי.
אף אחד מאיתנו לא מבין, עד כמה אנו באמת אבודים.

פתאום קולה הפסיק את מחשבותיי, היא הביטה בי בחיוך, אחזתי את
ידה והצטרפתי אליה בשירה.
הו, אחותי היקרה, כה רציתי לספר לה מה נמצא עמוק בתוך ליבי.

עכשיו אני כאן, יושבת ליד השולחן ודמעה קטנה עצורה בקצה עיני.
אני לא מבינה, יש לי הכל, דבר לא חסר בחיי, אז למה?
למה שום דבר לא משמח אותי יותר?

קול עמום נשמע בזיכרונותיי, עם הזמן אני חשה בו מתנדף יותר
ויותר.
אך הכאב, לא עוזב אותי לנפשי.

מהו השביל הזה?, מהי משמעותו לגביי?
אני מפחדת, מפחדת כל כך...
אולי משהו לא בסדר איתי.
אני לא מרגישה בחיים יותר, אני אדישה להכל.
אני נעולה וחנוקה ואני מרגישה כל כך לבד,
מדוע שום דבר חיובי לא משפיע עליי יותר?

אני השתנתי, אני יודעת.
לא אותו אדם משקיף דרך עיני, לא אותן מחשבות רצות במוחי.
בבקשה, אני לא יכולה לשאת זאת יותר, בבקשה...

אני כבר פשוט לא יודעת מה לעשות...
אדישות.