אני לא יודע לאן פונה דרכי, אף פעם לא הייתי איש מעשים גדול.
אתמול ירד הגשם הראשון.
אני ישבתי בחדר ושמעתי את ה"סמית'ס", יש משהו במילותיו של
מוריסיי, שתמיד מעביר בי עצב רב.
נשכבתי במיטה והתכסתי בשמיכה והרגשתי את החום ממלא את חלקיו
העליונים של גופי.
מין חום צורם שכזה, שמופיע כשאני חושב על היותי בודד...
לפעמים אני הולך ברחוב הומה אנשים ואני מרגיש לחץ גדול, אני
חרד כשאני רואה אותם צועדים בהמוניהם לכיווני ואני מרגיש
ריקנות כשאני רואה אותם הולכים וגבם אליי.
אפילו שם אני אני מרגיש לבד.
אני מעדיף ללכת בכל יום בדרך ריקה מרגל אדם מאשר מלאה בזרים
מוחלטים.
זה מסחרר את ראשי ללכת ביניהם, לדעת שלכל אחד ואחד מהם יש חיים
משלו, חברים משלו, בית משלו.
יש להם מטרות וחלומות ומחשבות אינדבידואליות.
אך, כשאני מוצא את עצמי כאן, כל מה שאני צריך זה קצת קרבה
אנושית, אך אני מעולם לא מעז לבקש אותה בקול.
לעיתים, אני מפחד מאדם שצמח ממני, אני לא אוהב את חומות ההגנה
שהצבתי ובניתי בזיעת אפי סביבי.
אני חושב על כל הדברים שפספסתי בחיי.
מהרהר במילים העצובות ביותר: "אילו רק..."