אישה צעירה וקצת יושבת בצד
מחייכת מחבקת לעצמה
רואה יודעת כל
מחייכת בוכה

- "זה התחיל מוקדם מאוד, העצב הזה" אמרה דבורה
- "את צריכה לדעת לקבל את כולו ולברר מי את באמת"
- "ומה אז?"
- "אז תהיי פשוט את", "זה יספיק"

לורי לא זוכרת מאיפה זה התחיל, אולי בגיל צעיר מאוד, נגיד שבע,
כשהדוד אנס את אחותה הקטנה גדולה כל לילה ולילה, אולי ונגיד
שהיא ידעה, אולי הסתובבה כל לילה בבית כחולת ירח בכותונת לילה
מפלאנל ורודה כלוליטה קטנה אולי ונגיד שהיא ידעה, אז מה?

- "אבל מה איתה? וההורים שלה? ושלה?"
- "זו הדחקה עצומה, בעיה מדאיגה" אמרה דבורה ושילבה רגל ברגל
בכורסאת העור הזו שתמיד נראתה לי נוחה יותר אצלה.
- "אני יודעת"

קר בחוץ, אפרורי, שעה 9, ערב לילה שכזה, פוסעת בשביל - משני
צידיה דשא תעשייתי ושמיים עם בניינים גבוהים. שקט - רק מהדורת
'מבט' חמימה משהו, נושבת באוויר. משחזרת צועדת בשקט - במהירות
מה - כאילו יש לך לאן ללכת, מדחיקה מחשבה נכנסת לאוטו ומרעישה
את השקט.
- "מזל שיש גלגל"צ" - את נאנחת

הביתה הביתה, לחור השחור, שיבלע שיילטף.

שקט פה שאפשר להשתגע, מצליחה לראות את עצמה פה שנים לבד. בשקט
הזה.
מתאבדת לאט לאט. חיים מלאי צללים.